רומן התבגרות ברגרסיה מכסיקנית
סיפור ההרפתקאות בעל הפעלולים והתפניות "עמוק בבוץ", לא משנה את צורתו המוצקה של הרומן הקלאסי, אלא מתבל אותו כמו טאקוס המחזיק מילוי בשר עסיסי עם הרבה רוטב חריף מעל, עד לכדי חגיגה ספרותית בלתי יציבה
אומרים שגיירמו פָדָנֶלי הוא הסופר הפראי ביותר במכסיקו סיטי. וזה לא דבר פשוט, להיות הסופר הפראי ביותר באחת הערים הפראיות, המעוותות והמפלצתיות בעולם המערבי: עיר שבה צריך לעצום עיניים, לשאת תפילה ולרוץ בכל מעבר חצייה, ולקוות שלא נדרס בניסיון להגיע לצד השני.
שנים רבות, פדנלי חיפש את הנוסחה לשרוד בג'ונגל העירוני של מכסיקו סיטי. תחילה היה מתאגרף, אחר כך הפך לסוכן ביטוח, מאוחר יותר נמאס לו, ברח לניו יורק ושם נהג למכור עצי חג המולד ברחובות מפוקפקים. עם חזרתו לעיר מולדתו, הפך לעורך ספרותי של כתב העת הפרינג' "מוהו". ולבסוף, לא נותרה לו ברירה אלא להפוך לסופר פולחן, דיסציפלינה שהוא משלב בעיסוק מהנה הרבה יותר: שתייה סדרתית של מסקאל וטקילה.
לשמחת הקורא, הרשימה לא יכולה לעסוק בתיאור מדוקדק של עלילת הספר "עמוק בבוץ" שיצא לאור בארץ לאחרונה בהוצאת "הכורסא", בתרגום יפהפה של רינת שניידובר. בספריו של פדנלי ובייחוד בזה המדובר, העלילה משתנה כל הזמן וההסבר שלה היה מצריך כמות מילים מופרזת. הטקסט והחיים אצל פדנלי דומים הם לחציית רחוב מלא נהגים מכסיקנים שלא כל כך רוצים בטובתנו. העיקרון המנחה את שרשרת ההשתנויות בעמוק בבוץ הוא אי-נחת חברתית ורוחנית, הטיפוסית לעידן שלנו.
מסע חניכה הפוך ומרתק (עטיפת הספר)
אנשים ואירועים נראים לעיתים קרובות משוכפלים בצורה חולנית על ידי טכנאֵי האופנה, הכלכלה והספרות. בהקשר הזה, "עמוק בבוץ" שואף לספר את סיפור היציאה האישית מן המצב הסטטי והחזרתי של החיים בתחילת המאה ה-21. התוצאה היא חגיגה ספרותית בלתי יציבה במובן החיובי: כמו תנועת הכוסות המהירה בתוך הבר, לכיוון ציר מרכזי המסמל "לחיים".
הספר מסופר בזעם, שליטה בקצב וחינניות, שלא נותר לנו אלא להתאהב לרגע בכתיבתו של הסופר הזה. פדנלי מעניק לקורא מנה טובה של שני מצבים שבימנו הניאו-ליברליים והרדומים, לא תמיד נפוצים, הן בעיסוק בכתיבה והן בחוויית הקריאה: הרפתקה וביקורת.
פדנלי לא זקוק להרבה מרכיבים כדי להתחיל רומן ולגרום לו לרוץ. הוא כבר הוכיח את זה בספרים יפים נוספים כגון "פרצופו השני של רוק האדסון", "אקנה לי רובה", או "לחנך חמורים". אין אצלו "ברברת", אין עושר מיותר בשימוש בשפה ואין דביקות: הוא מייצר ספרות ללא פרחים וציפורים, ספרות ללא גלוטן. הוא צריך התחלה כל שהיא, והוא מוצא אותה בסיפור אהבה בין נערה מלבלבת לאיש מבוגר.
סיפור אהבה בפיצוציה הקרובה
זהו סיפור אהבה שנולד בקנייה אקראית בחנות של "סבן אילבן", בסופר שכונתי סטנדרטי. מרכיב נוסף בו פדנלי עושה שימוש, הוא רטוריקה בוערת, שנונה, קצבית ובלתי פוסקת - מונולוג בגוף ראשון עם לא מעט הגיגים פילוסופים פופולאריים בעיבודה של הדמות המרכזית: פרופסור לפילוסופיה בגיל המעבר, משועמם, כועס על העולם, כועס על בנאליות החיים, מפחד מהזקנה, מפחד מהמוות, מוכן להקריב הכול, אפילו להקריב אחרים, רק כדי לזכות בתוספת זמן במשחק שעל פי רוב, אבוד מראש: משחק החיים.
ובדיוק כאשר הפרופסור משקיף על המנהרה המפורסמת שבקצה האור, הממתינה לו אחרי הפנסיה מהאוניברסיטה, הוא מסתובב אחורנית ורואה את צורתה המושלמת של פצצת החיים המגולמת בנערה מופרעת ונפלאה. וכן, הוא משקיע בה את כל המניות שנותרו לו. הפרופסור יעשה פניית פרסה וירוץ בכל כוחו לכיוון הנגדי, הרחק מהמנהרה, כמה שיותר רחוק מהאור.
הריצה הזאת, הבריחה, הופכת את הספר למעין road movie נואש, מצחיק, פיקנטי, אירוטי, מותח, פתטי, סוחף. הספר מביא אלינו את ריקנותה של הכתיבה המודרנית: ריק שהוא שום דבר, פרט לספרות. הגרמנים יאמרו: אה, כמו סרט של וים ונדרס. הרוסים יאמרו: אה, "תופעת לוליטה". האיטלקים יאמרו: אה, כמו האירוניה של פליני. האמריקאים יאמרו: אה, כמו הביטניקיות של "בדרכים". הצרפתים יאמרו, אה, כמו הפרוזה היאפית של מישל וולבק. אבל האמת היא שהצורך בבריחה מן הבנליות, מן הזקנה, מן המוות, הזיקה לבשר הטרי ולעור המתוח, היא לחלוטין אוניברסלית.
ובמקרה הזה היא מאוד מאוד מכסיקנית. הרי אי אפשר לחשוב על דבר מגוחך יותר מאשר ולדימיר נבוקוב לטיני או טרופיקלי, שותה מי קוקוס בחופי אקפולקו. נזכור שההילה של מכסיקו סיטי היא ייחודית וחריפה: נזכור לרגע את טרוצקי מגיע לעיר ב-1937 וממשכן את נשמתו תמורת ליטוף קל מפרידה קאלו. נזכור לרגע את ויליאם "טל" בורוז הורג את אשתו בעיר זאת ממש ב-1951, עם ירייה המפספסת את כוס הוויסקי העומד על ראשה.
מעין שיר פאנק
מול טירופה של העיר והמוות המובטח אליו מובילה המונוטוניות התהומית של החיים, אין עבור גיבורנו הפרופסור דבר נכון יותר מלברוח מהעיר עם נערה יפה. להתאהב בצעירונת היה, בעצם, הדבר השפוי ביותר שהוא עשה בחייו. מרגע הבריחה (וביצוע פשעים שונים אותם לא נפרט), הספר כולו הופך להרפתקה המתפתחת לכל עבר. סצנות קטנות, מחוות אישיות ועלילות שונות, יביאו אלינו הקוראים, צללים רחוקים מהסופרים המעניינים את פדנלי באמת.
סופרים המושתתים על ההוויה שלנו בעיר וקרובים לבעיות הקיומיות העולות מהחיים בתוכה: סופרים כמו סלין, גומברוביץ', ג'ון פנטה, ארתור רמבו, קונסטאן - ואפילו צללים מתוך הרומן המכסיקני האורבני הטוב ביותר מכל הזמנים, "בלשי הפרא", שנכתב על ידי הסופר הצ'יליאני המנוח רוברטו בולניו. פדנלי אוהב סופרים מודרניים. סופרים המשוטטים במרחב ללא תסריט ספציפי פרט לתלונה אחת גדולה, מעין שיר פאנק, לנוכח הרציונליזציה של הספרות, של הקיום האנושי, הנזילות האינטלקטואלית וחוסר הממשות שהביאה עלינו כתופעת לוואי, חברת הראווה הקפיטליסטית.
הנסיעה ברחבי מכסיקו מלאה הפתעות. קצב הפרוזה המוזיקלית, הבלתי אחידה וה"סקיצתית" של פדנלי, יכולה להזכיר לנו את צלילי הג'אז של צ'רלס מינגוס בהקלטה האגדית שלו "טיחואנה מודס". וההרפתקה באה להילחם, כאמור, נגד המצב העגום הזה שחש הגיבור: הטייס האוטומטי על החיים, הימים החולפים כתאומים.
מולם פדנלי מציע מוטיב ספרותי ארכאי, את מוטיב הנסיעה: כל מה שנחוץ לנו עתה זה כיוון. והדמויות הבורחות מהעיר והשותפות לנסיעה, מוצאות אותו די מהר, את הכיוון: קדימה! החוצה! בריצה! עד הגבול! - ואף מעבר לו.
כמעט מיותר לומר שהתזוזה בגיאוגרפיה של מכסיקו מייצרת בעבור הקורא עולם אטרקטיבי מלא שיחות, צמתי דרכים והתלבטויות, הריגות, פונדקי דרכים, אוכל מכסיקני, שתייה תחת כיפת השמיים, סכנות ותחושת מתח: המארז השלם של כותב רומן ההרפתקאות.
הנסיעה האלגורית הזאת אל חוסר הבגרות, היא בעצם תמציתן של כל הנסיעות. מיקרוקוסמוס המייצג את התנהגותנו בחיים הרגילים, אך עם מקום לביטוי הרצונות המודחקים שלנו: החיים שרצינו לחיות ולא חיינו. לכן, "עמוק בבוץ" הוא נסיעה ספרותית אל הקיום המפוספס של הגיבור. אולי גם לקיום המפוספס שלנו הקוראים.
פדנלי למעשה לוקח סטרוקטורה של "בילדונגסרומן" - רומן התבגרות אירופי טיפוסי - והופך אותה על פיה. במקום להציג בפנינו מהלך עלילתי עם צמיחה והתבגרות לכיוון הנאורות המחכה בסוף המסע, הדמות של פדנלי עושה בדיוק את הדבר הנגדי: פירוק סיפור החניכה הקלאסי. הוא בונה רומן התבגרות ברגרסיה.
ארץ יצורי הפרא
דמויות הספר מתפשטות ממטעני הציביליזציה, דוחות את עקרונות המוסר הצרכני-פרוטסטנטי,
הולכות מן העיר אל הכפר ומן הכפר אל הגבול, הופכות מבני אדם משכילים ליצורים פראיים החיים על פי גחמת יצריהם. ובמהלך הנסיעה, הפרוזה של פדנלי מקבלת את מלוא עוצמתם של כתובות הגרפיטי. פואטיקה אלימה העשויה בחופזה, אותה פדנלי כל כך אוהב. והדבר הנפלא הוא שפדנלי בונה את כל מהלכיו הספרותיים האנרכיסטים לכאורה, סביב מתאר של רומן קלאסי שמרני.
הקללות המושמעות בספר, כמה אמרות מהפכניות, כמה סטירות בישבן במהלך הסקס עם הנערה, לא משפיעים על סטרוקטורת הספר הקונבנציונלית, הקלילה, ולמה לא להגיד זאת? הגם משכנעת. הפעלולים והתפניות ב"עמוק בבוץ" לא משנים את צורתו המוצקת של הרומן, אלא מתבלים אותו כמו טאקוס המחזיק מילוי בשר עסיסי עם הרבה רוטב חריף מעל.
אין ספק שהסוף מפתיע. אבל מי מעוניין לדבר על סוף הספרים ולהעניק ציונים על כמה הוא מעולה או מאכזב, או צפוי או מתאים, עם הדמות הזאת או הדמות האחרת? סופו של הספר הוא תמיד הדף הלבן המחזיר הרבה אור ושואל אותנו מה לעשות עם הריק. ופדנלי - סופר השואל אודות ומחפש את מקומו בתווך הכאוב בין הקלאסיקה למודרנה - רוצה לשאול אותנו בדיוק את השאלה הזאת. תהנו מהסימפטומים! אומר לנו הפרופסור לפילוסופיה. ולמרות הכול, המסר אלינו הוא פשוט: שום דבר לא אבוד או בלתי אפשרי כאשר יש שם בחוץ מסלול, רחוב, אשה, ספרייה, בר, נסיעה בלתי צפויה לצאת אליה.
וליד המסר המשחרר נשקף מאחור הבליין האחרון בבר, אדם היושב בשולחן האחורי, מסרב ללכת עד למיצוי השיחה האחרונה עם חברים. כאן צריך להיות לנו ברור שגיירמו פדנלי הוא האדם הזה. החבר וסיפוריו שאנחנו רוצים לפגוש בסוף הלילה בטברנה.
"עמוק בבוץ", מאת גיירמו פדנלי. הוצאת הכורסא. תרגום: רינת שניידובר. 317 עמ'
לפנייה לכתב/ת 
