מצדיע לך, סבתא

ב-18 בינואר 1945 עזבה צעירה בת 18 את מחנה אושוויץ יחד עם רבבות אסירים אחרים, במסגרת מה שייזכר לדיראון עולם כ"צעדת המוות". אותה צעירה, שצעדה בתוך דבוקת הייאוש הזו, באותה נקודה שחורה בהיסטוריה האנושית, הייתה לבד בעולם. כל משפחתה נרצחה. נועלת סחבות, היא צעדה כמעט יחפה בשלג הפולני, בזמן שמסביבה קלגסים מוציאים להורג מתמוטטים, והארטילריה הסובייטית רועמת מרחוק. היא המשיכה בצעדיה כדי לספר לעולם את מה שאי-אפשר להסביר.

אותה צעירה היא סבתי זהבה, שבימים אלו מציינת 85 אביבים. השנים הרבות שחלפו מאז אותו חורף לא היטיבו עם רגליה, שפילסו דרכן ימים שלמים בשלג אירופי עמוק, וכדי להתנייע היא נעזרת במקל. על זרועה השמאלית מתנוסס מספר כחול, שנראה כאילו קועקע רק אתמול, גם בחלוף כמעט 70 שנה.

דור שהולך ודועך. עמיר גרד וסבתא זהבה

לפעמים אני הולך איתה ברחוב, אוחז בידה כדי שלא תמעד, מביט על חיי השגרה שמסביבנו, חושב כמה לא טריוויאלית העובדה שכרגע היא ואני צועדים פה, וכל אותם אנשים ההולכים לעיסוקיהם היומיים, לא יודעים שהאשה הזו שרדה את הלא-יתואר. כל-כך הרבה אנשים כמוה, שמתהלכים לאיטם ברחובות, הם גיבורים שקטים, שאיש לא מתעניין בהם או שר לכבודם.

בישראל חיים כיום כ-250 אלף ניצולי שואה, עליהם נמנים כאלה כמו סבתי, שהתחתנה עוד במחנה העקורים, שהולידה ילדים, שהולידו נכדים, שהולידו נינים. סבתי משתייכת לאנשי שארית הפליטה, שעלו לארץ לאחר שכל עולמם חרב עליהם, והקימו כאן משהו חדש, בצל זוועות שלא ניתן להבין ומול קשיים רבים ויחס לא תמיד מבין מצד ה"צברים". הכל נראה לנו כה טריוויאלי: אוכל, מיטה, חימום, מים, צבא יהודי, ארוחות חג אצל הדודה. די היה באמירת "רכטס" (ימינה) או "לינקס" (שמאלה) או בהתקפת זעם של שומר אוקראיני או איזה דיטר או רודולף, כדי להשמיד זכר למשפחות שלמות.

הבנאליות של המילה שואה

התפישה הטריוויאלית הזו של החיים הולידה שימוש בנאלי במונחי השואה - "זילות השואה": הקבלה של השואה לכל מטרד בחיים. ביטויים כמו "איזה קור, שואה", "מבחן קשה, שואה" ודומיהם, תקעו יתד בשיח היומיומי. הטקסים הלעוסים והמשלחות למחנות המוות כנראה שלא עושים עבודתם כראוי, כאשר התקהות החושים הופכת את מי שלא אוהבים מיד ל"נאצי" ומי שדעתו שונה נעשה "קאפו".

ובתווך, הולכים ומתמעטים ניצולי השואה החיים בקרבנו, כמו סבתא שלי. בין עיסוק ביורוקרטי לקבלת הכספים לרכישת התרופות שהם צריכים, לבין פיצויים ושילומים, וגם מפאת גילם - אין זה פשוט עבורם להתייצב מול הזילות והאדישות. הם מביטים, כואבים, וממשיכים הלאה. המחשבה על הדור המדהים הזה שהולך ודועך כואבת מנשוא. הכאב מוכפל מול העובדה שהם הולכים בידיעה שהתופת שחוו הפך למושא לצחקוק.

חובתנו ההיסטורית היא לברא רגשות אלו ואת הזילות הגוברת כלפי השואה בחברה. לעזור, להקשיב ולהצדיע לגיבורים הללו. להבין את העובדה שלעולם לא נבין את אשר עברו, להודות להם ולהודות על כך שזכינו לחיות לצד אנשים כה אמיצים ומיוחדים. כי כשהאחרון שבהם יכוסה בעפר ויותיר אחריו רק אייטם קטן בעמוד האחרון בעיתון על "הניצול האחרון שנפטר", ייגמרו כל ההתחכמויות, ולא נוכל לסלוח לעצמנו.