ניצולים נזקקים: "הטיפול בנו ישאיר זיכרון חמוץ"

מרטי דותן דווקא לא מתלוננת על מצבה. לה עצמה, היא אומרת, לא צריך לדאוג, אבל הלב שלה דואב על ניצולי שואה אחרים. כמי שמתנדבת בעמותה המסייעת לניצולים היא פוגשת אותם כמעט מדי יום. "יש הבדל בין לחיות לבין לחיות בכבוד, ולאנשים האלה לא נותר הרבה לחיות. הכבוד רחוק מהם", היא אומרת. "13 אלף איש מתים בשנה, ובעוד עשר שנים - העסק ייגמר. כנראה מחכים לזה. מחכים שאנשים ימותו".

לפי דו"ח שפרסמה אתמול (יום א') הקרן לרווחת ניצולי השואה, 60 אלף מתוך 208 אלף ניצולי השואה שחיים בישראל מוגדרים כנזקקים. מדי יום הולכים לעולמם כ-35 ניצולי שואה בממוצע, ובשנה שעברה מתו כ-13 אלף ניצולים. ההערכה היא שעד

שנת 2015 יפחת מספרם של הניצולים בישראל ביותר מ-30% ויעמוד על 145 אלף ניצולים בלבד. נתונים חדשים חושפים גם כי 40% מהניצולים חשים בדידות לעתים קרובות, ואחוז דומה מתקשה לצאת מהבית כדי לערוך סידורים וקניות. כ-20% מהניצולים הנזקקים סובלים מקור בחורף וממחסור בציוד לחימום הדירה, וכ-5% דיווחו שהם סובלים ממחסור במזון. מחצית מהניצולים חשים שהם זקוקים לסיוע כספי.

דותן, בת 81 מרמת-השרון, אינה מופתעת מהמספרים. היא מכירה את הפנים שמאחוריהם: "אתה שומע שיש כל כך הרבה כסף, והניצולים האלה לא מקבלים אותו". היא אומרת שהרבה פעמים ביורוקרטיה היא שגורמת לאי העברת הכספים, ומציינת כי כשבעלה, אף הוא ניצול שואה, נדרש למלא טפסים כדי לקבל את הכספים המגיעים לו - המשימה הייתה כה מסובכת בשל השפה המפותלת והמסמכים המסורבלים, עד שהשניים נאלצו לוותר על כך.

"נכנסים לניצולים לתחתונים", לדבריה, "כל מה שמעניין את האחראים זה הכסף. זה סקנדל, אנשים שהמצב שלהם קשה מנשוא לא מקבלים עזרה בגלל התנהלות לקויה. כל אחד אומר שיש כסף, אבל ההרגשה היא שהוא תמיד נשאר בדרך, במשכורות ובמשרדים מפוארים... עוד מעט נמות, והכל יהיה בסדר".

ניצולת השואה ברטה שפורן, בת 91, נאלצת להסתייע באופן קבוע ב"עמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה", בית סיוע שעומד בפני תביעת ענק אם לא יפונה מיד מיושביו, וככל הנראה ייסגר בימים הקרובים. "המדינה שוכחת אותנו. אותי היא שכחה, ורבים שאני מכירה לא קיבלו עד היום מהמדינה את שמגיע להם. הרי היו הסכמים, וגרמניה שלחה את שהבטיחה, אבל המדינה השתמשה בזה למטרות אחרות". שפורן, אלמנה ללא ילדים, איננה מקבלת כספים מהביטוח הלאומי, משום שבעלה לא שילם עבורה את התשלום החודשי: "הוא חשב שהוא עובד ומשלם ואני לא צריכה, ולכן מה שנשאר לי אלה רק את השארים כאלמנה - 1,300 שקל לחודש".

הטפסים נשלחו, הטלפון לא מצלצל

את הסכום המלא שלו זכאית לטענתה שפורן כניצולת שואה - 1,800 שקלים - היא לא קיבלה במשך השנים. לא מגיע לה, נאמר לה אז. רק לפני שלוש שנים, אחרי שגייסה עורך דין בעצת חברים וזה תבע את המדינה, לא לפני שסיכם עם שפורן על שכר טרחה מכובד במקרה של זכייה, היא החלה לקבל את הקצבה שהגיעה לה מלכתחילה. את הסכום שאיבדה

רטרואקטיבית איש לא השלים לה. "1,800 שקל לחודש זה לא הרבה, והייתי צריכה לקבל את זה כבר לפני 12 שנה לפי החוק, אבל מה לעשות. המדינה גנבה את הכסף הזה ממני, לא קיבלתי כלום בדיעבד. יש לי חברים רבים בלי משפחה בכלל, שלא יודעים מה ואיך לעשות ולא מקבלים. אני לא יודעת איך הם חיים".

במשך שנים מבקשת שפורן עזרה מהביטוח הלאומי בעבודות הבית, אך ללא הועיל. לטענתה, בכל פעם היא נדחית בטענה שהיא יכולה להסתדר ללא עזרה. רק לאחרונה היא נשלחה לבדיקה אצל רופא גריאטרי, כדי להוכיח את זכאותה לסיוע כזה, ולמזלה אחד מקורבי משפחתה יכול היה להתלוות אליה. "אמרו לי במרפאה שהם שולחים את כל המסמכים לביטוח הלאומי ושהם בטוחים שאקבל סיוע. עברו שלושה חודשים ואין לי שום תשובה. אף אחד לא צלצל. לפחות תשלחו מישהו שיראה אותי, תבואו לראות אותי. זה כאילו אני לא קיימת. זה כואב מאוד. כאילו מחכים שאמות".

מנכ"לית "העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה", תמר מור, סיפרה כי בעמותה מתקבל זרם פניות שאין לו סוף מניצולי שואה הזקוקים לסיעוד, מזון, תיקונים בבית ועזרה בניקיון. "המצב הזה שבו ברטה, אשה בת 91 וחצי עם אי-ספיקת כליות קשה, דלקת פרקים קשה ומחלות רבות נוספות, עד עכשיו לא זוכה מצד הביטוח הלאומי לשעות סיעוד, אינו מצב נדיר. הוא חוזר אצל אנשים עריריים ללא ילדים, משפחה או אדם שיעזור. זה פשוט גועל נפש שמדינת ישראל מנסה לחסוך על חשבון ניצולי השואה".

באלפי ניצולי שואה טיפלה העמותה בשנות קיומה, ומור מספרת על אין ספור עוולות שבהן נתקלה, "מניצולים שזכאים ולא קיבלו 50 שנה תרופות, דרך כאלה שמשוועים לקצת ניקיון בבית ועד רבים שלא מקבלים קצבאות שמגיעות להם, בשל דרישה למלא טפסים בעברית שלעולם לא ידעו לקרוא, ודרישה להנפיק אין ספור אישורים. בקיצור, מדינת ישראל הצליחה לשבור את ניצולי השואה נפשית. והם מגיעים אלינו כך, בבושה".

לא צריכים תעודות, צריכים כסף

מי שכן נושאות בנטל הסיוע לניצולי השואה שאינם מקבלים מענה מהמדינה הן עמותות פרטיות, שמוציאות מתנדבים לבתי הניצולים, ואלה מבצעים תיקונים ומנקים. "אנחנו לא מספיקים להגיע אל הכל, היינו רוצים לנקות את הבית של ברטה כל

שבוע, אבל אנחנו לא מספיקים, וזה קורה רק אחת לכמה שבועות. אנחנו מתקיימים מתרומות וממימון עצמי", אומרת מור, ומוסיפה תהייה: מה יקרה לניצולים שבהם מטפלת העמותה יום אחרי שאנשיה ייאלצו לעזוב את מקום מושבם? 

משה הופמן נולד ב-1917 בהונגריה. הוא נשלח למחנות העבודה על-ידי הנאצים, אבל ניצל ועלה לישראל. מגיל 18 שימש כחזן, וכזה הוא עד היום. קירות חדרו מלאים בתעודות הערכה, בין השאר מצה"ל ומעיריית רמת-השרון, על תרומתו לבניין הארץ. אבל הוא ציפה שההערכה הזו תגובה באמירה כספית: "ההערכה שהכי דרושה היא זו שמסייעת לסיים את החודש בכבוד. ללא החסכונות האישיים שלי, מצבי היה היום בכי רע. הסכום הזעום שמגיע מהביטוח הלאומי לניצולי השואה הוא לעג לרש".

לדבריו, הממשלה חייבת להבין שהדאגה לקשישים בכלל ולניצולי השואה האחרונים בפרט, אינה רק חובה מוסרית, אלא זכות המקנה לישראל את הלגיטימציה להיקרא חברה אנושית. "אנחנו, כמו כל חברה, נמדדים בדרך שבה אנחנו דואגים לחלשים ולקשישים, ולצערי, מצבנו בתחום הזה מביך ומשפיל. חייבים לחסוך מאלה שסבלו כל כך בזמן המלחמה סבל נוסף בזקנתם, אבל אני בגילי ומצבי לא יכול ללכת להפגין. בסוף, עם הזיכרון של השואה יישאר גם הזיכרון החמוץ של טיפול המדינה בניצולים בימיהם האחרונים".

למכור את הדירה בשביל סיעוד

יהושוע (זיגי) פיילר, בן 100, נולד בעיירה אושוונצ'ים בפולין, שאחרי כיבוש הנאצים הפכה זכורה יותר בגלל שם אחר - אושוויץ. יהושוע ואשתו חנה ז"ל ברחו מהנאצים עוד לפני הכיבוש, הסתתרו תוך שימוש בשמות בדויים, נשלחו למחנות עבודה, ברחו בשנית לרוסיה, ואז נשלחו למחנות עבודה בסיביר. עם תום המלחמה עלו לארץ והתיישבו בתל-אביב. פיילר פעל במשך שנים למען קידום הזיכרון וההנצחה של השואה בארץ ובחו"ל, ואף היה מזכיר קהילת אושוונצ'ים במשך כמה שנים.

"כל חיי הצעירים חלמתי להגיע לישראל, כל חיי הבוגרים בניתי את ישראל, שילמתי מסים וביטוח לאומי מדי חודש בחודשו", הוא אומר, "היום, בגיל 100, אני מקבל 1,800 שקל מהביטוח הלאומי. אלמלא הרנטה החודשית שאני מקבל מגרמניה, לא הייתי יכול להתקיים בכבוד, וגם כך את הדירה שקניתי במיטב כספי מכרתי כדי שאוכל לחיות את שנותיי האחרונות עם טיפול סיעודי ראוי".

בשבילו, ובשביל רבים מניצולי השואה האחרים, יום השואה אינו עוד שקיעה רק בזכרונות שגם כך לא מרפים. "כל שנה אני מוכרח להיזכר בזוועות, בחברים ובבני המשפחה שנספו, ובמאבק העיקש שלנו לחיות ולעלות ארצה. אבל בכל שנה אני נזכר גם בכך שהמדינה שאותה בנינו לתפארת, אינה רואה כיום לנכון לדאוג לניצולים הקשישים ולהרחיק מאותם יהודים שסבלו מהשפלה ומחסור כה חמור בעת המלחמה, מחסור והשפלה נוספים בימיהם האחרונים, במדינת היהודים".

להתנדבות או תרומה "לבית העמותה לעזרה מיידית לניצולי השואה" חייגו 03-5257888, או שלחו מסר בדואר האלקטרוני: Helpline77@gmail.com