לזכור את השואה, גם בחדר הישיבות
נסו להיזכר, מתי הייתה הפעם האחרונה בה נכחתם בטקס לציון השואה? עבור רובנו, היה זה בצבא או בלימודים האקדמיים. מיזם חדש שמטרתו להחזיר הטקסים גם לחיים הבוגרים, מעודד מעסיקים ועובדים לארגן כאלה במקום עבודתם. "לא תאמינו אילו סיפורים מרגשים מסתתרים אצל זה שעובד בקובייה שלידכם"
שנה חדשה, יום השואה הגיע שוב, וסוגיית הזיכרון מסרבת לרדת מסדר היום. היעדרם של הטקסים בקרב האוכלוסייה שסיימה את לימודיה ונמצאת בשוק העבודה, מחריף. כל זאת הוביל את עמותת "דורות ההמשך", הפועלת לחיזוק זיכרון השואה, להעביר את חווית הטקסים "של פעם", אל תוך שגרת המשרד.
במסגרת המיזם, שעלה השנה לראשונה, פועלת העמותה על מנת לעודד מעסיקים ועובדים לארגן במקום עבודתם את טקסי יום השואה. העמותה מציעה למעוניינים פעילויות שונות ומעודדת עובדים ומעסיקים לשתף ברעיונות משלהם לטקס במקום העבודה, באתר אינטרנט מיוחד שהקימה לטובת הנושא. ומעודדת עובדים ומעסיקים לשתף ברעיונות משלהם לטקס במקום העבודה.
יוזם הפרויקט, אסף לניאדו, מעסיק ודור שלישי לניצולי שואה הפעיל בעמותה, מציין כי מקום העבודה הוא הלוקיישן האידיאלי לקיום טקס זיכרון ושיתוף. "כמו שעושים בחגים הרמת כוסית, מדליקים נרות חנוכה וחוגגים ימי הולדת לעובדים, גם יום השואה צריך להיות חלק מהימים שזוכים לציון".
קל בארגונים קטנים
"יש עוד רגע לצפירה?", אומר לניאדו, "אפשר לנצל את הרגע ולהקדיש קצת זמן לשיחה על הנושא. נותנים לעובד לשתף את חבריו לעבודה בזיכרון יום השואה שלו. כחלק ממגמה כללית של הפיכת מקום העבודה לעוד מרחב בו חיים את הזיכרון. לא להסתפק בתוכנית טלוויזיה אחת או שתיים בבית ובזה לסיים את היום החשוב הזה".
אז איך זה אמור לעבוד?
"בארגונים קטנים זה הכי קל. בזמן הצפירה או מיד אחריה מכנסים ישיבה של חצי שעה עם העובדים. אפשר לבקש מהנוכחים לשתף אותם בזיכרון השואה שלהם. לא תאמיני איזה סיפורים מעניינים ומרגשים מסתתרים אצל זה שעובד בקובייה שלידך. למרבה ההפתעה גיליתי, שגם מי שאינו דור שני או שלישי לשואה, קשור לנושא בכל מני דרכים מפתיעות וייחודיות".
"אנחנו באתר ממליצים לאנשי משאבי אנוש ולמעסיקים בחברה על מגוון רעיונות כמו הקראת 'דפי עד', אפילו כאלה שקשורים למשפחה או לחברים ולשתף את השאר. הקראת קטעי סיפור או שירה, דיון סביב נושא מסוים כמו 'משפט אייכמן' שהפרוטוקולים שלו נמצאים כבר ברשת, אנטישמיות, או כל סוגיה אחרת בהקשר הזה".
"במקומות עבודה גדולים, מפעלים, אפשר להעמיד דוכן מידע, לארגן הקראת שמות הנספים של חברים ומשפחה של עובדי המקום, בתוספת פריטי מידע עליהם. הכל כדי שזיכרון לא יהפוך למשהו מרוחק וערטילאי אלא חלק מחיי היום יום שלנו כאן, גם במקום העבודה".
איך התגלגלת לנושא הזה?
"אני בן דור שלישי לשואה. סבתא שלי ניצולת אושוויץ. אמא שלי שימשה כדוברת 'יד ושם', אז זה בהחלט תמיד היה שם. כל הילדות וההתבגרות מלווים אותנו הטקסים האלה, ופתאום כשאתה מבוגר, אתה אמור להסתפק בעמידה של דקה בצפירה וזהו זה. אם לא נכיר ולא נזכור, איך נוכל לחנך את הדור הבא?".
"כמעסיק, החלטתי שזה מוזר שלא עושים שום דבר. בפעם הראשונה, כינסנו את העובדים בישיבה ל-45 דקות בנושא. אנשים נפתחו ושיתפו וזו הייתה חוויה רגשית עוצמתית מאוד לכולם. זה גרם לי להבין שגם מקום עבודה של כולנו יכול להיות חלק מאוד חשוב בזיכרון הזה, אם רק נאפשר לו".
אחרי הצפירה, "פסק זמן" מהמחשב
אורית ארנברג, מנהלת משאבי אנוש בחברת "איילון הנדסה", היא בין הארגונים שהחליטו להרים את הכפפה. "השנה זו הפעם הראשונה שנציין את היום הזה. כי גם בתחושה האישית שלי, זה תמיד היה קשה להסתפק רק בצפירה ושאין שום ביטוי למשמעות של היום הזה מעבר לכך. תמיד הייתי לוקחת קצת זמן לעצמי לפני שחזרתי למחשב".
אורית החליטה ביוזמתה לארגן לעובדי החברה טקס יום שואה. גם ה"בוס", דור שני לניצולי שואה, בירך על ההחלטה. בטקס שמארגנת אורית לעובדים בחדר הישיבות, מתוכננת עמידה משותפת בצפירה. ולאחריה, דיון בנושא חסידי אומות העולם, סביב דמותה של אירנה סנדלר. אורית מספרת שהכינה עליה הרצאה קצרה ובסופה היא מתכננת דיון סביב הנושא.
האם מקום העבודה הוא באמת מקום מתאים לטקסים?
"זה נכון שמקום עבודה הוא לעבודה, אבל בארגון עובדים אנשים. אנשים עם צרכים. אני לא רואה הבדל בין זה לבין כל פעילות חברתית אחרת. זה תורם לשיתוף, לאחדות, להכרות קרובה יותר עם הקולגה. נכון שזה מאורע פחות משמח מהרמת כוסית לחג, אבל גם זה חלק מהחיים שלנו, מהעבר של העם היהודי. ואם אפשר להקדיש זמן לדברים אחרים, אפשר לתת קצת זמן גם לזיכרון הזה".
תרפיה בשיתוף
גם אצל שמוליק סורק, מנהל מעון נכים בירושלים, טקסי יום השואה הם כבר מזמן לא לדיירי המקום בלבד. במעון של שמוליק 72 מטופלים וכ-100 אנשי צוות, וטקסי יום השואה במקום עברו כבר מזמן את מחסום יחסי מטפל-מטופל. ביום הזה כולם שותפים מלאים לחוויה. לדברי שמוליק, השיתוף מתחיל כבר בהכנות לטקס עצמו, שמתוכנן ומבוצע בשיתוף פעולה בין העובדים למטופלים.
הרעיון לטקס משותף לכולם, נראה לשמוליק טבעי מאוד. "רובנו, בכל מוסדות החינוך - מגן ילדים ועד האוניברסיטה - משתתפים בטקסים, מדברים על זה מתעסקים בזה, ומהרגע שהתבגרנו כל זה אמור לכאורה להיעלם. אין פה זיכרון והנצחת שואה 'ביוזמה פרטית' מחוץ למוסדות הממלכתיים הרשמיים וחבל. לכולנו חשוב מה יהיה בסופו של יום ההנצחה של הזיכרון הזה. האם זה יישאר ברמת הסרטים של שפילברג או בניני? או שזה יקבל גוון אישי ואינטימי יותר? אם יש היום קונצנזוס מחבר בעם הזה, זה השואה, אסור לנו לוותר על זה".
מה התגובות של העובדים לטקס?
"הצוות הוא קודם כל מאוד מגוון. יש רופאים, מרפאים בעיסוק, תרפיסטים. וגם יהודים ולא יהודים. אותי באופן אישי מעניין דווקא החיבור של הלא יהודים עם היום הזה. ברור שהעובדים משתתפים, משתפים ומתרגשים, אבל דווקא הם, שלכאורה לא קשורים ליום הזה בכלל, מוצאים את עצמם מתרגשים יחד עם כולנו, מתעניינים ומאוחדים יחד איתנו בזיכרון. לטעמי האישי אין דבר יפה מזה".
לפנייה לכתב/ת 
