אי-אמון באי-מייל
דיוויד שווימר נוגע בסרטו "אמון" בסכנות שמביא עמו האינטרנט לגולשים צעירים ותמימים, שנופלים ברשתם של פדופילים נבזים. למרות שהוא מנסה להימנע מנצלנות, זה לא תמיד עובד
בתוכניות הסינמטקים משובצות כמעט תמיד הרצאות המלוות בהקרנת סרט. הכותרת המקובלת של אירועים אלו היא "X בראי הקולנוע". ברוב המקרים משמעות הדבר היא שהסרט בו ידון המרצה יבחן כמקרה מבחן לנושא ההרצאה במנותק מאיכויותיו הקולנועיות. ההבעה האמנותית המורכבת עוברת רדוקציה לצרכים התכליתיים של הדיסציפלינה ממנה מגיע המרצה.
במיוחד תכליתיים לסוג זה של הרצאות סרטים שבהם הקונפליקטים משורטטים בבהירות, שלא נושאים חותם אישי מובהק מדי של הבמאי, ושקל באמצעותם להציג את האספקטים השונים של הנושא הנידון – כאילו הסרט תוכנן על ידי נציגים של אותה דיסציפלינה. מבחינה זו הופעת הסרט "אמון" ("Trust"), היא בשורה משמחת לכל מי שתכנן יום עיון בנושא "פדופילים ברשת בראי הקולנוע".
"אמון" הוא סרטו השני של השחקן והבימאי דיוויד שווימר שלנצח ייזכר כרוס מ"חברים". לאחר שביים כמה פרקים מהסדרה החליט לפתח קריירה כבמאי - בהתחלה של סרטי טלוויזיה נשכחים, ומאוחר יותר של קומדיה קולנועית נשכחת גם כן – "לרוץ בשבילה" (2007).
אואן בדמות האב השאנן ב"אמון"
בסרטו השני הוא מתקדם צעד משמעותי קדימה ומצליח ליצור סרט ראוי המטפל ביושרה בנושא לא פשוט. הכוונות הטובות מפצות במידה מסוימת על היעדר המעוף והדגשת היתר של "המסרים" שאותם מנסה הסרט להעביר.
לפדות את הצ'ט
אנני קמרון (ליאנה ליברטו בהופעה רבת ניואנסים) בת ה-14 מנהלת, כמו רוב בני גילה, חלק ניכר מזמנה בפעילויות ברשת. ההורים - וויל (קלייב אואן) ולין (קתרין קינר) - משגיחים מרחוק, רחוק מדי, על מעשיה, בעיקר כשהתלהבות היתר שלה מהחבר החדש שמצאה ברשת מפריעה למהלך התקין של ארוחת הערב. אין סיבה שהם לא יסמכו עליה. אנני היא ילדה טובה, נבונה, שלא מגלה משיכה מופגנת לצדדים הפרועים של גיל ההתבגרות.
"צארלי" (כריס הנרי קופי) מציג עצמו כנער בגיל התיכון, ואנני שמחה לקבל ממנו עצות, שיאפשרו לה להתקבל לנבחרת הכדורעף. כשהקשר מתהדק הוא מגלה כי הוא סטודנט בשנה ראשונה. לאחר פרק זמן בו אנני מעכלת ומשלימה עם הגילוי הוא מגלה, שבעצם הוא סטודנט בשנה אחרונה. כשהם נפגשים מתגלה גבר שהותיר מאחוריו כבר מזמן את ימי הקולג', אבל אז זה כבר מאוחר מדי.
נשאבת אל המסך הקטן בתוך המסך הגדול
חשיפת הפגיעה באנני מובילה לשרשרת של אירועים. מהשינויים בהתנהגותה, הפיכתה לקורבן בבית הספר, השינוי ביחס של הוריה כלפיה, והפגיעה ביחסי ההורים. בעיקר מודגש היחס בין ההבנה החלקית, שלא לומר התכחשות, של אנני למה שעברה, לזעם חסר האונים של אביה. השאלה היא כמה עמוק יחלחל הנזק לפני שיתחיל, אם בכלל, תהליך ההחלמה. בכל אחד מהיבטים אלו יכול לעמוד המרצה הדמיוני להקפיא את התמונה, ולבאר את המתרחש תוך שימוש בטרמינולוגיה מתחום הסוציולוגיה ו/או פסיכולוגיה.
יש חברים ויש אמון
ניתן לטעון כלפי סרטים מסוג זה שהם עושים דמוניזציה של הרשת, שהם מכוונים לעורר את הפחדים בקרב הצופים המבוגרים, הורים למתבגרים, החוששים שנותרו מאחור. במידה מסוימת זו ביקורת לא הוגנת. פדופילים בוודאי קיימים ומשתמשים באינטרנט בדרכים שונות בכדי לצוד קורבנות.
הדרישה שהסרט יציג תמונה "מאוזנת" של הרשת היא אווילית. בהנחה שזהו הנושא בו עוסק הסרט, השאלה הרלוונטית היא עד כמה הסרט מצליח להציג את הנושא מבלי להיעזר בפישוט של התהליכים, בטקטיקות נצלניות ובסמליות גסה.
קיניר בתפקיד האם. מה קורה שם עם המחשב?
אחד מעיסוקיו הצדדים של שווימר הוא פעילות במרכז לטיפול בנפגעות אונס בסנטה מוניקה. רקע זה בוודאי תורם לעיצוב האמין של היחסים בין הקורבן והאנס, ובין בני המשפחה, גם כשהוא פונה לכיוונים שנראים, ברגע הראשון, לא צפויים. הידע שיש לשווימר לגבי דרכי הפעולה של הפדופילים נראה כה אמין, עד שמתעורר לעיתים חשש שהסרט גם יכול לתת כמה רעיונות לסוטים שלא קראו את המדריך למניאק המתחיל.
למרות ששווימר מנסה להימנע מנצלנות, זה לא לגמרי מצליח. בסצנה בה מתקיים מפגש בין הנערה והאנס, הסרט מעז להציג אונס שאינו סדרה של פעולות ברוטאליות, אלא סוג של פיתוי מעוות שמולו הנערה הצעירה, הזקוקה בתמימותה לחיזוקים, עומדת משותקת. ברגע לא פשוט זה השחקנית הצעירה צריכה לשחק בבגדים תחתונים, בחירה שקשה שלא לפלל כי הבמאי היה מוצא דרך להסתדר בלעדיה.
