כולנו ילדים של החיים?
מה שמדביק אותנו למסך בצפייה ב"ילדי היטלר", אינו השם עצמו של הסרט, כי אם הגזען הקטן שיושב בנפשו של כל אחד מאיתנו ומעוניין לבדוק אם יש רוע גנטי, אם הוא עובר בתורשה, ואיך מתמודדים איתו צאצאי הסלבס של הפשע האולטימטיבי. ביקורת
אינני קדושה. מידת האמפתיה שהאל הטוב חנן אותי בה, אינה כוללת רחמים והזדהות עם צאצאיהם של הנאצים הבכירים שמילאו את המסך של ערוץ 2 בערב יום השואה, כדי לספר על אבותיהם המפלצתיים וחייהם הקשים כל כך מבחינה פסיכולוגית, בצל הידיעה המזוויעה וההחלטות שקיבלו כדי להתמודד עם הביוגרפיה שלהם.
מצטערת, אבל על פי השקפתי שידורי יום השואה נועדו לחלוק כבוד לנרצחים, להחיות את הזיכרון, ולנסות ללמד אותנו משהו על האפשרות להיות בני אדם טובים יותר ולמנוע שואה חדשה. אין בהם מקום לוידויים מרגשים של יחידים שאיתרע מזלם להיות גרמנים ו"בנים-של".
אין ביום הזה מקום להצצה רכילותית וחסרת טעם לקשיים האותנטיים לחלוטין של מוניקה גת (הבת של אמון מפלאשוב, רוצח-סלב בעיקר בשל "רשימות שינדלר"), ריינר הס (הנכד של רודולף מלך אושוויץ) ניקלס פרנק (הבן של האנס, הקצב מפולין) בטינה גרינג (בת אחיינו של הרמן, מי שהיה היורש המיועד של היטלר). האחרונה ברשימה היא קתרין הימלר (סבא שלה היה הדוד של היינריך, קיסר ה-אס.אס) ואליה עוד נשוב בהמשך מפני שהיא חריגה בנוף האנושי שרץ על המסך.
להיטלר לא היו ילדים
"ילדי היטלר" הוא שם מטעה שנועד להדביק אותנו למסך. להיטלר, ככל הידוע להיסטוריונים, לא היו ילדים. ניקלס פרנק הוא היחיד מבין אלה שהסכימו לדבר, שנולד לפני מלחמת העולם השנייה וזכרונות הילדות שלו כוללים מסעות ראווה במרצדס בתוך גיטאות בפולין, והשפלה פומבית של יהודים שנועדה לשמח את הפעוט.
"ילדי היטלר" הוא שם קליט ומצמרר שכבר ניתן לסרט דוקומנטרי-תעמולתי שנעשה בארצות הברית בזמן המלחמה עצמה, לסדרה (מצויינת) בה מתבהרות שיטות האינדוקטרינציה ששבו את לב הנוער הגרמני ברייך השלישי, שהפכה גם לספר שראה אור בראשית שנות התשעים. לא נורא: מה שמדביק אותנו למסך אינו השם עצמו, כי אם הגזען הקטן שיושב בתוך נפשו של כל אחד מאיתנו, ומעוניין לבדוק אם יש רוע גנטי, אם הוא עובר בתורשה, ואיך מתמודדים איתו צאצאי הסלבס של הפשע האולטימטיבי.
ובכן, כמו שאפשר היה להניח מראש, לא קל להם. בטינה גרינג לא יכולה להימלט מן הדמיון הפיזי לדוד של אבא שלה, ולפיכך החליטה לעבור ניתוח עיקור, כדי שלא יהיו עוד גרינגים בעולם. ריינר הס מספר על אביו שגדל בוילה פסטורלית בפאתי אושוויץ, מטרים מן הגדר של המחנה - וגם על אב מתעלל ומכה וקר כדג, שאותו מחק מחייו לפני שנים רבות.
מוניקה גת ניחנה בחוש דרמטי, והיא מגוללת בפאוזות ובאינטונציה של זעזוע, את ההכחשה הטוטלית של אמה לזוועות שאביה ביצע. ניקלס פרנק כתב שני ספרים שהם כתבי אישום נגד אביו, והוא סבור שכך הרג את האב הזה במו ידיו. את "האב: התחשבנות", קראתי בגרמנית, ומצאתי שם שנאה טוטאלית שעוצמותיה מצמררות, אבל היו גם החלטות אחרות במשפחת פרנק: שלושה מחמשת ילדיו של האנס הרוצח בהחלט היו גאים ושמחים במורשת אביהם ובהכחשת השואה שלהם עצמם.
מתוך השתיקה
קתרין הימלר היא היסטוריונית שספרה המצוין "האחים הימלר" הוא שרטוט נאמן של תולדות המשפחה. מסע הגילויים שלה, כמו של כל הצאצאים, התחיל בהשתקה, הכחשה והדחקה משפחתית, שהובילה לנבירה בבוידעם ואחר כך בארכיונים. הספר שיצרה מבאר באורח חד משמעי, כי כל אחד תחת החינוך ה"נכון" ועם קורטוב של אופורטוניזם פוליטי, יכול להפוך בקלות לנאצי. אני אסירת תודה על הספר הזה, אבל התובנות שלה לא הגיעו אל המסך משום שיש בהן משהו שמקלקל את הסיפור-האנושי-המזעזע של הצאצאים.
כדי לחנוק אותנו בדמעות, הוביל יוצר הסרט, חנוך זהבי, את ריינר הס לביקור הראשון שלו באושוויץ. כדי לבנות מתח דרמטי נחשפנו לדקות ארוכות של מסע ברכבת (אזרחית ומודרנית, אבל בכל זאת, רכבת לאושוויץ) של הס הנכד עם אלדד בק, עיתונאי. כצפוי, קשה לו, לריינר הס, עד כדי כך שלא עשה את המעשה הנכון מבחינה מוסרית - אם יש כזה - והלך להתמודד לבד עם השדים שלו.
ריינס הס מחזיק בתמונת ביתו של הסב באושוויץ. סגירת מעגל?
לא, לא: הוא עמד שם מול קבוצה של תלמידים מישראל ששאלו אותו שאלות, השתנקו, בכו, לחצו את ידו. איש מבוגר מאוד שהציג את עצמו כניצול מחנה אפילו חיבק אותו. אלדד בק תרם לסרט את הסצינה ההגונה האחרונה שלו, ובה הבהיר כי המעמד הזה, אותנטי ככל שיהיה, איננו" סוף טוב", כי יש סיפורים שאין להם סוף כזה, והשואה היא סיפור שאין לו סוף בכלל.
ואני חשבתי רק על הילדים שהיו שם, ויחזרו מן הטיול לפולין כשבאמתחתם חוויה ייחודית, אטרקציה של ממש, הרבה יותר מגניב מקניון בורשה: נכד של נאצי. אפשר היה אפילו לנגוע בו, בניגוד לנעליים ולמשקפיים של הנרצחים, שמאופסנים מאחורי זכוכית ועליהם אפשר רק להסתכל בדרך למרחץ הדמעות, לקתרזיס המזויף והריטואלי שהילדים הללו מתבקשים לייצר. מי שלא זכה לריינר הס בתלת מימד, קיבל מנה גדושה ממנו על המסך. לכולנו, כנראה, מגיע.
קתרין הימלר הגדירה את המחשבה שצאצאי נאצים נושאים עימם מטען של רוע כ"חרא". היא צודקת, וגם אם כל הצאצאים הם אנשים מצויינים וראויים לחמלה, הסרט מלא בפסולת בלתי ראויה של המחשבה האנושית. מבחינה טכנית צריך לומר הוא עשוי היטב, מתוחקר לעילא, מושקע ועמוס מונולוגים מרתקים.
