לזכור ולא לשכוח: יש לדאוג לכל הנזקקים

השאלה כיצד המדינה מסייעת לאזרחיה הוותיקים - מתחדדת על אחת כמה וכמה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה. רק אתמול (א') דווח, כי 60 אלף מתוך 208 אלף ניצולי שואה החיים בישראל - הם נזקקים. למרות זאת, השנה, אולי בשונה מהעבר, יש סיבה לחשוב שאנחנו בדרך הנכונה. 

לפני כחודש אישרה הממשלה בנייה של 5,000 יחידות דיור עבור קשישים נזקקים, הזכאים לסיוע בשכר דירה וממתינים לדיור ציבורי. בהתאם להחלטה, רשויות מקומיות או מוסדות לאומיים דוגמת הסוכנות היהודית, המחזיקים בקרקעות שיועדו לשימוש ציבורי, יוכלו להקים מבני דיור לקשישים הזכאים לסיוע בשכר דירה, בהתאם לקריטריונים והחלטות של מינהל מקרקעי ישראל.

אבל מדובר בפתרון חלקי ביותר. כאשר מדובר על בעיית מחוסרי הדיור בישראל עולה בעיה כפולה. ראשית, חסר מידע מהימן ומדויק לגבי נתונים בסיסיים בתחום, לרבות מספרם האמיתי של מחוסרי הדיור, אחוז בעלי הבתים בישראל, מספר המפונים מדירות מדי שנה וכדומה. שנית, לא קיימת בשלב זה תפיסה כוללת של מדיניות דיור נכונה לישראל.

המדינה מתנערת

שתי בעיות אלה קשורות כמובן, שכן בהיעדר מידע מלא ומהימן, קשה לסמן את הבעיות באופן מדויק וממילא קשה להציע פתרונות כוללים. כתוצאה מהמצב הקיים, הפעילות כיום מתמקדת במתן פתרונות נקודתיים ובמאבקים בנושאים מתוחמים ומוגבלים, ללא ראיה מערכתית ומדיניות כוללת.

בשנים האחרונות ניכר, שהמדינה הולכת ומתנערת מחובתה לספק קורת גג לאזרחיה. מעורבותה בשוק הדיור הצטמצמה רק למספר מועט של נזקקים וכתוצאה, מספר המשפחות שזכו לסיוע הלך ופחת, זאת לצד העדר בנייה חדשה לדיור ציבורי והתרוקנות מלאי הדיור הציבורי הקיים.

בנוסף, תקציבי משרד השיכון קוצצו באופן ניכר. תקציב משרד השיכון, שהיווה ב-1999 4.5% מתקציב המדינה, ירד בשנת 2008 ל-1.6% מהתקציב. 

מצד שני, השוק הפרטי מספק בעיקר דיור יוקרה ולא נותן מענה מספק לצרכים חברתיים של אוכלוסיות שונות, ביניהן משפחות עם הכנסה בינונית ונמוכה. כך, גם משפחות בעלות הכנסה ממוצעת מתקשות היום למצוא פתרונות דיור הולמים, כאשר עלויות הדיור תורמות ליצירת ריכוזי עוני ולהפרדה חברתית על בסיס רמת הכנסה.

טוב יעשו מקבלי ההחלטות אם עד שנה הבאה, ימצאו זמן לגבש מדיניות דיור כוללת במסגרתה ימצאו פתרונות אמיתיים, כוללים ומספקים, לכלל האוכלוסיות הנזקקות בישראל.