פיסות של ריאליה

אם להודות על האמת חיכיתי לספרו של מרדכי גלילי שנים ארוכות. בשעתו קראתי את שני ספריו הראשונים "שירים 1976 -1972" ו"שני קולאז'ים" והם היו קרובים ללבי ברוחב יריעתם, ביכולתם לתאר דברים קונקרטיים ולהפיח בהם חיים, בצניעות לשונם ועם זאת בחוסר התפשרותם עם ציפיות הקורא.

• בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet תרבות
  

היו אלה ימי כתב-העת "סימן קריאה" כשאחרי דורם של מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ הפציעו כישרונות חדשים שחיפשו טון שירי אחר, לא זכי או אבידני אלא חרישי יותר, בעל צורות פתוחות ונימה פרוזאית, מערך דימויים מוצפן, שירים שהיו לא אחת על גבול הסיפורי.

בלטו ביניהם יוסף שרון ומרדכי גלילי שבשיריהם חזרתי וקראתי החל מאמצע שנות השמונים. השנים חלפו במהירות ומעבר להן טוב ומרגש לפגוש בקולו של מרדכי גלילי. אפשר לומר עליו שהתבגר והגיע עתה למלוא בשלותו, ששִכלל את דרכי השיר והתחביר. בספרו החדש הוא מסכם את חייו במעין סיכום-ביניים המושתת על שלוש פואמות בעלות אופי ביוגראפי מובהק וכן על י"ז שירים נוספים. הספר הוא הטוב, העמוק והנועז בספריו. המימד הווידויי צלול וכאוב, פרישת התיאורים בנימה סיפורית אינה מאבדת ממתח הקומפוזיציה, מלאכת מחשבת ממש.

מימד צלול של וידוי (עטיפת הספר)

החטיבה הראשונה "קולאז'/דיוקן עצמי", בת 5 שירים בלבד, היא תיאור אינטימי הלקוח מנופי ילדותו של מי שאוהב ספרים וסרטים, וגדל אל עולם קסום שבו אבן גבירול ואלתרמן חוברים במסע של "נוסטלגיה" ללואי דה פינס, קתרין דנב, פרנק סינטרה, ג'ון ויין ואחרים. אלו הם קווי מתאר למי שנפשו מלאה צלילים ותמונות עד להתפקע ועתה, מקץ שנים, הוא שב לגעת בהם בכנות מכמירת לב.

חופשה על שפת הים

בפואמה הראשונה "חוף מכמורת, 1995" מספר המשורר על ילדותו בצל אביו יהודה תוך שהוא מגולל את האקספוזיציה הגדולה, הבנויה פרקים-פרקים מתוך חייו שלו: ילדותו, התבגרותו כילד שאמו התאבדה, חניכתו אל תוך הטבע, אל תוך המיניות, אל עולם השירה המודרנית (אלתרמן בבית קפה, אבידן של "משהו בשביל מישהו").

החופשה על שפת הים פורשת מרחבים מופלאים של ילדות ישראלית תוך שימת לב קפדנית לפרטים, אביזרים, דמויות ואירועים הנדלים עתה מנבכי הזיכרון. חשבון הנפש עם דמות האב יורד חדרי בטן. אלו יחסי אהבה-שנאה או מוטב בסדר הפוך שנאה-אהבה. הבן מאשים את אביו בהתאבדותה של אמו הביולוגית ואינו מקבל את המשפחה השנייה שניסה האב להקים עם מֵרי, האם החורגת שאינה אוהבת את חול הים וכן לא מצטרפת לבילוי.

דברי ההאשמה מפורשים עד כאב, בלא כסות מטפורית: "חשבתָּ שעם הפירוד האחריות נגמרת./ שכחתָּ אותי./ יש לי הרבה סיבות./ את המוטלות בספק פסלתי./ אני מאשים אותךָ בהתאבדות".

אבל לאב יש גם חלק ברגעים מאושרים: הטיולים לים, תחושת ההרפתקה על "הגבעה מאחורי כפר הנופש" ה"צופה אל חוף לא מסודר", האוכל, הגוף שנמצא תמיד ליד, "שרירי ומזיע", ופתאום הוא אחר ממה שהוא בבית פנימה - "אבי טוב לב לחלשים ממנו". אולי משום כך נפרד ממנו המשורר בסוף הפואמה תוך מחווה של עדנה, ליטוף על מצחו. פרק זה הוא הספד משולש - על האם ששמה קץ לחייה, על האב שהיה בגדר נוכח-נפקד מחיי בנו ועל ילדותו הרחוקה של הבן, המתוארת כמניפה יפהפייה של געגוע לנופי העבר, למנגינותיו, לפס הקול של חייו שהוא מצליח להחיות לנגד עינינו, מקץ חמישים שנים ויותר.

בעוד שהפואמה הראשונה מעמידה במרכזה מסע אל חוף הים, הפואמה השנייה, שהעניקה לספר את שמו "מסע שנגמר בריקוד", מתארת נסיעה ריאליסטית אך בו בזמן גם מטפורית בנופי יבשה - סלילת כבישים, פחונים, הרים, גבעות, מדרונות, וואדיות. המשורר נוהג בנופי חייו: "נהדר בנסיעה להרהר בחיים./ אף אחד לא מקשיב או מפריע".

ברגע וידויי נוסף הוא חושף את המהלך השירי: "אני מורגל בהגעה מסורבלת אל הדברים". אולי זאת הסיבה שלקח שנים ליצור את הקומפוזיציות המסובכות הללו, להיות מסוגל להגיע שוב לאינטימיות נדירה כל-כך עם האם האבודה: "אני זוכר את אמי מראה לי/ איך למלא שטחים בצבעים./ משכה בעפרון הצבעוני כמו במכחול,/ בעדינות, קו ועוד קו ליד קו./ הצבע התפשט, אחיד, ללא מרווחים./ אני זוכר את המגע של רגליה,/ קוצים קטנים, נעימים".

גם מהלכה של פואמה זו הוא המסע אל הגאולה. הפואמה הראשונה הייתה, בין השאר, בגדר השלמה אבלה עם הליכתו של האב אך גם עם התרחקות הבן מנעוריו והתרחקותו מהרגע שבו אבדה לו אמו. גם כאן הבן נפרד והולך בהדרגה עד השיא הגואל שבפרק האחרון: "הייתי יכול עכשיו לרקוד סירטקי/ עם אנתוני קווין./ להתאבל ולרקוד. להיוולד מחדש/ בתנועה איטית של ריקוד".

שלוש נשיקות חשופות

בפואמה השלישית והחשופה מכולן "שלוש נשיקות", הנמענת היא האם שעל פשר החלטתה תוהה ושב ותוהה הבן: "אני מבין שלא יכולת להיפרד ממני בכתב/ וגם לא לנמק. הייתי רוצה להבין/ איך הפכה שמחת החיים לחשק/ להפנות את הגב ולמות".

למי שיתהה מדוע רק עכשיו משגר-משחרר המשורר את המטען הכבד הזה אל עולמנו הוא מסביר את הדברים: "לפעמים חשבתי שאולי אני כמוך/ שירשתי ממך את המוות. אבל/ קשרת אלי את המשכו של הסבל/ כתרמיל אבנים". משימתו של הבן השורד הייתה הרואית: ככלות הגירוש מגן העדן של הילדות לברוא את עולמו מחדש ולדבוק בחיים. שהרי לאחר מות האם "התגלגלו סדרי בראשית לאחור,/ אל הגרסה הקודמת, אל תוהו ובוהו,/ תמיד אפור ורוח רעה משוטטת".

אובדן האם מתואר בסוף הפואמה כמקור שממנו תעלה מכאן ואילך שירתו: "רציתי אותך./ כתבתי לאבי פתק. חשבתי שזה תלוי בו,/ זה היה השיר הראשון". השיר הכאוב ההוא נהפך עם השנים למלבוש פואמתי של מלכוּת אבלה.

בפרק הבא הקרוי "מתוך המכתבים של מִיה 1956-1950" מובאים מכתביה של האם מִיה ובהם היא כותבת להוריה ולאחותה נלי מה עובר עליה בישראל כצעירה ממוצא הולנדי. אי אפשר להישאר אדיש לנוכח השורות הללו החושפות פחדים, תוגות, שאיפות הגירה ותקוות לבנות חיים בארץ אחרת, שביעות רצון אימהית מהילד האהוב מוטי, התגוננות מחיזורי הבחורים הישראלים החושקים באישה האירופית, ההבנה של יהודה האב על נפתולי אופיו וההצהרה על הינתקות ממנו בשל העובדה שהמין ביניהם מת. כאן נתן המשורר לאמו לדבר את דיבורה המלא, החי, האחרון, כמעשה מרגש של חסד-חיים.

יש בשיריו של מרדכי גלילי יופי רב דווקא בשל הנטייה שלהם להיות פיסות של ריאליה זכורה

ובשל סירובם לרפד את המציאות במטפוריקה. עם זאת, מדי פעם יש הבלחים של יכולת מטפורית בעלת עוצמה, העולה מתוך הנוף המתואר. אביא כאן שתי דוגמאות שהן בגדר פרקים קצרצרים ועצמאיים: "שובלי הגלים מבליחים בלובנם/ על רקע תהום ללא ים"// "בחורף מִמטרים באים על הגבעות בהפתעה,/ סוחפים איתם ענפים בודדים, שורשים,/ כחיה שנתפסה בשערותיה ונגררה".

הבחירה לתת בחזית הספר תצלום של המשורר-העולל, חבוק בזרועות אמו המחייכת על רקע מי-ים ושמי תכלת לא נגמרים כמו גם ליווי הספר בתצלומי-עבר של הוריו ושלו הופכות את הקובץ לאוטוביוגרפיה שירית נדירה. בגב הספר כתוב כי "דומה שספר השירים הנפלא והמיוחד במינו הזה של מרדכי גלילי איננו זקוק להמלצות אלא להזמנה לקרוא אותו". אף על פי כן אני מרשה לעצמי לצרף את המלצתי ואת הזמנתי הנלהבת.