איפה היית, אלוהים?
"אני יודעת שאני אמורה להאמין שכל מה שאתה עושה, אתה עושה לטובה - אך זה קשה. למרות זאת, לא מוותרת עליך, אבא"
שתיים בלילה ואני יודעת שאני צריכה ללכת לישון. יש לי יום ארוך מחר, אבל אני לא מסוגלת. יותר נכון, העיניים שלי לא מסוגלות להסיר מבט מסרטי יום השואה בטלוויזיה.
גדלתי בשנות ה-80. דור עמוד האש. דור הערוץ הראשון. דור שבו לא ניסו לחוס עלינו, או שאלו אם אנחנו יכולים להכיל מראות קשים ואיומים. פשוט הראו לנו
וכך, אני שוכבת במיטה מתחברת לטלאי הצהוב היהודי שבי, זה שקועקע לי כחלק מהיותי יהודיה, ותמיד יצרוב למשמע השפה הגרמנית. אני מתבוננת, שוב, בסרטים שחור-לבן, שמגלים מה קרה לסבים ולסבתות שלנו, שלא זכינו להכיר מעולם.
לפעמים, בנסיעותיי לחו"ל, כשהזכירו לי שאני יהודיה, אם זה בעדינות או בגלוי, אמרתי לעצמי שאני חייבת להבין מה יש בעם שלנו שהנאצים כל-כך שנאו? וחלק מהתשובה לכך קיבלתי כשסבתא רושקה, אסירה מספר 52149, התעקשה שהשבעה של פסח תהיה "כמו שצריך" ושיגידו עליו שנה "קדיש", וכשהיא הסבירה לי שבאושוויץ, כשהם ידעו שיום כיפור, הם לא אכלו את קצבת הלחם שנתנו להם. ברגעים כאלה הבנתי את כוח היהדות הנצחי שבשושלת המשפחתית של כולנו.
אבא, איפה היית?
מול הטלוויזיה, כשאני לא יכולה יותר, אני הולכת לכסות את הילדים. אחר כך, חוזרת למיטה ומרגישה האישה הכי עשירה בעולם. אני מסתכלת על התינוק שלי (שהיום, יותר מכל, הוא הנין של רושקה) ישן בנחת לצידי. אני מלטפת את הפנים שלו, נפעמת מכמה רך עורו, ומכמה שהוא גדל. והדמעות מתפרצות לי בחוסר אונים.
כי, כמה אמהות כמוני העריצו את התינוקות שלהן, ליטפו אותם וקיוו עולם ומלואו בשבילם?
ואיפה אתה היית, זה שאליו אני מתפללת יתברך, כשקרעו את אותם תינוקות מהידיים של האמהות, שהן בדיוק אני, רק בזמן אחר? איך העמדת אותן במבחן הנורא שבו
הן היו צריכות לבחור ילד אחד מבין כולם?
היכן היית כשהילדים שלך קראו "שמע ישראל" כשגז מילא את ריאותיהם? כשקברו יהודים עירומים, בלי שם, בלי קדיש ובלי שמץ של אנושיות? כשנבחרו מי יישאר ויזכה להקים משפחה, ומי ימות בקור?
איפה היית, השם יתברך?
אני יודעת שאני אמורה להגדיל את האמונה שלי כך שאדע, מעל כל ספק שכלי, שכל מה שאתה עושה, אתה עושה לטובה, כי הראייה שלך רחבה עוברת זמן וגבולות ורואה מסוף העולם ועד קצהו השני. אבל זה קשה.
אני מתחננת, תן סימן, צא מההסתר שלך, ותיתן איזה הסבר, אפילו קלוש ולא מסבר את הדעת, שבאיזה שהוא ממד בעולמות הגבוהים והסתומים לנו, הרחמנות שלך לא כבתה. גם אז. גם היום. כי אני, שוב, מנסה להחזיק בכל הכוח את האמונה שהנשמה שלי כל-כך מתעקשת עליה ונושמת בזכותה.
אין לי תשובות
איני רוצה להיות יהודיית-טלאי, כי זה אומר שראית את הנעשה על-ידי המפלצות האלה. אני רוצה להאמין ברחמנות האין סופית שלך, אני מנסה להאמין שבכל דור ודור
עומדים עלינו לכלותינו - אבל אתה הקדוש ברוך הוא מצילינו מידם. אבל מראות הגופות חרוטות בצידם האחורי של גלגלי העיניים שלי.
אין לי תשובות. אין לי. רק כאב מפלח, ורצון שתנחם אותי. כי אני לא מוותרת עליך, אבא. לא על האמונה בך, לא על האהבה שלי אליך.
(בקשה אישית - פעם אחת בשנה, כשאנחנו כולנו מרגישים על בשרנו את היהדות שלנו, לרגע אחד, תפסיקו לשנוא. אם יש לכם משהו להגיד על הטור, תכתבו, אבל תִבררו היום מילים. שפעם אחת בשנה, נהיה עם אחד. שכולל את כולנו).
לפנייה לכתב/ת 
