ליטוף של צורר: הכלבים של היטלר

הנאצים החזיקו בעמדות מורכבות, ולעיתים פרדוקסליות, כלפי בעלי חיים. נאצים, ממש כמו אנשים אחרים, יכלו להיות טובים או אכזריים כלפי בעלי חיים, קרובים או מנותקים מהם.

בהשקפתם הניהיליסטית ההבחנה החשובה לא היתה בין "אנשים" ל"בעלי חיים", לפחות לא במובן המסורתי. היתה זו הבחנה בין מנצח למובס, בין אדון לעבד, ובשורה התחתונה בין טורף לטרפו. כלבים היו בין בעלי החיים שייצגו טווח רחב של משמעויות עבור הנאצים, והיטלר בראשם. 

כלבו של הפיהרר

בקרב ביוגרפים של היטלר יש בדרך כלל הסכמה על כך שכלביו של היטלר היו קרובים אליו יותר מאשר כל יצור אנושי, ברמת האינטימיות והחברות שחש אליהם. אפילו כיום קשה להפריד בין האגדה, האמת והתעמולה לגבי הכלבים הללו.

באחד מספרי הילדים בגרמניה הנאצית מסופר כיצד שתי בנות הולכות לבקר את הפיהרר. הן מתרשמות מאוד מהדרך בה הוא גורם לגור שלו, וולף, לקפוץ עבור חתיכת נקניק. אחת הבנות אומרת, "בשם אלוהים, פיהרר, באמת יש לך דרך מצוינת לאלף כלבים".

כלבו הראשון של היטלר שזכה לפרסום היה Fuchsl, שקפץ לתוך השוחה בה התחפר היטלר במהלך מלחמת העולם הראשונה ונשאר עמו שם כשנה וחצי. בסופו של דבר Fuchsl נעלם, ככל הנראה נגנב, והיטלר היה שבור.

לאחר שפילגשו אווה בראון ניסתה להתאבד נתן לה היטלר שני כלבי פוקס טרייר, סטייסי ונגוס, להקל על בדידותה. המפורסמת ביותר בכלביו של היטלר היתה בלונדי, נקבת רועה גרמני. כשכבשו הרוסים את ברלין, קיבלה בלונדי גלולת ציאניד ומצאה את מותה בונקר בהתאבדות המשותפת של היטלר ואווה בראון.

היטלר נותר מסתורי למרות מחקר רב שנערך על אודותיו, אך אולי הדרך הטובה ביותר להכיר אותו היתה דרך הערות שהשמיע ברגעים לא רשמיים. מהערות אלה ועדויות של הקרובים אליו ניתן ללמוד על קנאה פתולוגית של היטלר לכלביו.

לקראת סוף חייו אמר היטלר כי הוא בוטח רק בכלבתו בלונדי ואולי גם בזוגתו אווה (Waite, 1977). חסר יכולת לקיים קשרים אישיים עם בני אדם נהג היטלר לבלות פרקי זמן ארוכים עם כלביו. בבונקר, בימים שלפני מותו, נהג ללכת מדי יום למכלאת הכלבים וללטף את הגור וולף, שאף אדם אחר לא הורשה לגעת בו.

הווטרינר פרדיננד סוורברוך (Sauerbruch) דיווח כי בשנת 1942 הוא זומן למשרדים הראשיים של הפיהרר. הוא הובל ללשכתו של היטלר, שם מצא חדר אלגנטי אך ריק מאדם. בעודו מסתכל סביב במבוכה התפרץ לחדר כלב ענקי, שהחל לנבוח בזעם, חשף את שיניו, קפץ על סוורברוך, הפיל אותו ארצה ומיקם את שיניו על צווארו.

הווטרינר, שעבד עם כלבים שנים ארוכות וידע איך להרגיע אותם נשכב דומם, והחל לדבר בעדינות עם הכלב וללטפו. אז נכנס היטלר זועם לחדר, לאחר ישיבה מתסכלת עם קציני הצבא ונתקף קנאה נוראית למראה עיניו: "מה עשית עם הכלב שלי? גזלת ממני את היצור היחיד שבאמת נאמן לי, לקחת את החבר שלי...", צרח לעבר סוורברוך המבועת. היטלר הודיע כי בכוונתו להרוג את הכלב בירייה ולאסור את הווטרינר. רק לאחר מילות חנופה מצד הווטרינר שדיבר על ליבו, היטלר חזר בו, ולא פגע בווטרינר או בכלב.

כלבים בשירות מכונת המלחמה הנאצית

משחר ההיסטוריה מילאו כלבים תפקידים בשדה הקרב. במלחמת העולם השנייה הוצבו כלבים רבים בחזית, כאשר החיילים הגרמנים השתמשו בכלבים למשימות איתור, העברת הודעות, שמירה על אסירים ומדי פעם אף כלוחמים בקרבות עצמם. תכונות כמו אומץ ותוקפנות הפכו את הכלבים הללו למודל עבור החיילים.

חיילי אס.אס היו היה אחראים לטיפול, הכשרה והרבעה של הכלבים, פעולות שדרשו מבנה ארגוני נרחב ואף הפעלת מוסדות מיוחדים לייצור מזון לכלבים. עם זאת, כאשר נתפסו בידי הרוסים כלבים של הגרמנים בחזית המזרחית, השתמשו בהם החיילים הרוסים נגד בעליהם הקודמים. הם נהגו להרעיב את הכלבים, חיברו להם חומרי נפץ ושיחררו אותם לחופשי. הכלבים רצו מייד לשורות הגרמנים בהן נהגו לקבל אוכל בעבר, והתפוצצו שם.

היבט נוסף של העיסוק של הנאצים בכלבים היה השימוש שעשו בהם כשומרים על האסירים במחנות הריכוז. שיניהם של הכלבים עוררו פחד עצום, ככל הנראה יותר מאשר הפחד שעוררו החיילים השומרים על רוביהם. האס אס החזיק מרכז גדול לאימון ולחקר כלבים באורנבורג. באושוויץ היה צוות מיוחד של אנשי אס.אס, שתפקידו היה לטפל בכלבים.

חברי הצוות נהגו לשסות כלבים באסירים מדי פעם לשם הבידור. היינריך הימלר ביקש לקבל אליו כלבים שאומנו לשמור על עדרים, לשמירה דומה על האסירים. הרעיון הסוטה הזה שיקף את הסימבוליות המסורתית הן של היהודים והן של הנוצרים ככבשים. הנאצים אפילו הכריזו על יום מיוחד, "יום הכלב", בו ניתן היה לראות ברחובות גרמניה תהלוכות מלוות בקרונות ועגלות מעוטרים בפוסטרים המהללים את תרומת הכלבים לגרמנים, לצלילי שירי לכת.

בארכיון של המוזיאון האמריקני לזכר השואה, מופיע תיאור שנכתב על ידי וילי פורלן-הורסט, אסיר לשעבר שעבד במכלאת הכלבים ששימשו לשמירה על האסירים במחנה הריכוז דכאו. פורלן-הורסט מתאר כי הכלבים אומנו לקפוץ על אסיר שעשה תנועה פתאומית או לא רגילה.

במכלאה היו כ-60 תאים, שהכילו מלונה וחצר רחבה בכל אחד מהם. פורלן-הורסט הנגיד את התאים עם המגורים הצפופים של האסירים, שנאלצו לחלוק אף ארבעה גברים מיטה אחת. הכלבים, הוא מציין, היו חלק ממשפחת ה-אס.אס, אחרי הכל.

יחד עם זאת, לא כל הכלבים זכו ליחס מועדף מידי הנאצים. כלבים ברייך השלישי, כמו אנשים, נחלקו לשתי קבוצות בסיסיות – כלבים ששירתו את הרייך השלישי, ואוייבים. כך, ברוטרדם הכבושה כאשר נבח כלב על משמר סיור נאצי, מיד ירה עליו הקצין ואסר את בעליו.

ליקוט ותרגום: תמר מרי