מה שלנו אסור ולארה"ב מותר
האמריקנים חיסלו את בן לאדן ואיש אינו מצייץ. על כל חיסול ממוקד שלנו, קיבלנו גינויים ומחאות אין-ספור. הגיע הזמן להשוות אותנו אליהם בדעת הקהל
כאשר הנשיא אובמה, איש ביתי מאולף ועצור, הודיע באישון לילה על כוונתו לכנס מסיבת עיתונאים, כולם עצרו נשימתם. יש שייחסו את זריזותו לחפזונו להציל את יוקרתו השוקעת מאז בחירות הביניים של אשתקד, ולקראת הבחירות הנשיאותיות הבאות עלינו בשנה הבאה, ויש נדיבים שדיברו על רגישותו הרבה ועל אנושיותו המופלגת שלא אבתה לדחות עוד לקרובי הקורבנות של 11 בספטמבר את תחושת ההקלה, ביודעם כי המפלצת ההיא נתפסה, והושלכה לים כדי למנוע הקמת קבר ובניית מצבה, שהיתה הופכת למוקד עליה לרגל והתגבשות עוד מוקד קנאות איסלאמית.
בעוד שארה"ב ובני בריתה צהלו על ההישג המבצעי והמודיעיני המופלג, שלקח שנים לתכננו, ללקט ידיעות עליו ולהוציאו לפועל, כפולה ומכופלת תחושת הסיפוק הואיל ורב הצוררים שנשלח לעולמו, עולם השהידים, שחינך דור שלם להגיע אליו לפניו, שבועתו היתה בהקימו את תנועתו, לערער את המערב וללחום ביהודים (לא בישראלים ולא בציונים). להביא שואה חדשה עליהם.
ובדיוק כמו בהכחשת השואה, בה התמחו מוסלמים רבים, אין זה מפריע לאחמדינג'אד להכחיש את השואה, ובה בעת לחבור עם אלה השואפים לשואה חדשה, או לייחל בדיעבד לכך שהיטלר היה מיטיב לו השלים את מלאכתו. כך, לא הפריע לבן לאדן ולאנשיו לצהול על ריבוי היהודים שנפגעו במרכז הסחר העולמי. לו אובמה היה רגיש, יכול היה לפחות להביע אמפתיה לעם ישראל ביום אסונו בהודעתו הדרמטית.
הוא לא עשה זאת כי ראשו במאבק נגד הטרור האיסלאמי העולמי, ממש כפי שרוזוולט היה טרוד במעשי המלחמה העולמית, ולא ההין להקדיש כל מאמץ או תשומת לב לסייע בגאולת היהודים הנרצחים במחנות, גם בשעה שיכול היה. אובמה טרוד, כי לא באפגניסטן, בה יצא קודמו למלחמה, עסקינן, אלא בפקיסטן שכנתה - בת הברית כביכול של ארה"ב, המספקת בסיס וכוח חיות לטליבאן, וגם מחסה לאל-קאעידה.
ורק עלינו מזדעקים
איש מבוקש כבן לאדן לא יכול היה להסתתר בפקיסטן, ועוד בפרבר הבירה איסלמבאד, מבלי שהמודיעין הפקיסטני, רב המוניטין והתחמונים, שהיה אמור לשתף פעולה עם אמריקה,היה יודע. מן הדין על כן, שהפעולה האמריקנית, לא זו בלבד שלא היתה כרוכה בהסגרה פקיסטנית, שנשיאה החלשלוש לא היה מסוגל לעמוד בה, אלא באה למרות זאת - ועל כן היתה כרוכה גם בפעולת קומנדו אמריקנית נועזת, שהצלחתה ראויה לשבח.
לישראל לקחים אחדים: כדי לחסל את ראשי אויבים וכדי שהעולם יעבור בשתיקה או יברך "אמן", צריך להיות מעצמה גדולה ובעלת אמצעים. אנו גונינו כאשר חיסלנו את אחמד יאסין, כאשר חיסלנו את הכור העיראקי, והוזהרנו מפני חיסולו של ערפאת.
האמריקנים חיסלו את בן לאדן, ניסו לחסל את היטלר, צדו וחיסלו את סדאם חוסיין, ואיש איננו מצייץ. על כל חיסול ממוקד שלנו, קיבלנו גינויים ומחאות אין-ספור, אך החיסולים היומיומיים האמריקניים בתימן, באפגניסטן, בפקיסטן, בלוב ובעיראק, עוברים בקול דממה דקה. על כל פגיעה אקראית שלנו באזרחים, מזדעק העולם, אך בלוב, בעיראק ובשאר מקומות לחימה עתה, ובסרביה וקוסובו בזמנו, אין איש מוחה.
לקח שני: כאשר טוענים נגדנו, משמיצים אותנו ומעלילים עלינו, נעז ונתלונן, נשווה בפומבי בין מעשינו לבין מעשיהם של שאר נלחמים בטרור, נעורר ויכוח ודיון בעצרת הכללית, במועצת הביטחון ובוועדה לזכויות האדם, גם אם לא נזכה להצלחות מיידיות. אם נפציץ אותם בטיעונינו, ונביא ראיות קבל עם, סופו שמשהו ידבק בדעת הקהל העולמית, במקום שאנו רגילים לסגת, להתנצל ולהתגונן.
החלש והמתנצל לעולם ייאבד את זקיפות קומתו ואת אמינותו, לעומת הפריץ ומעז הפנים שאיננו חדל מהאשמת אחרים, כמו השליטים הערבים המשתגעים, שהעולם אץ לפייס אותם, עד שהם קמים גם עליו, ורק אז הם פונים נגדו. עיין ערך: קדאפי, אסד וחבריהם.
פרופ' רפי ישראלי, מזרחן מהאוניברסיטה העברית
לפנייה לכתב/ת 
