מלכת הפלקט
לאורך שנים ארוכות שימשה דליה מזור ככינור שני למגישים גברים - להם מותר להזדקן בנחת על כסאם, אבל לא לאישה שלצידם. עכשיו היא עוזבת בתחושת פספוס. המועמדות הצעירות לתפקיד "גברת טלוויזיה" צריכות ללמוד ממנה לקח לעתיד
נתחיל בתרגיל. לנשום עמוק, לעצום עיניים, לקחת את כל הזמן שבעולם - ולנסות למצוא חמש תכונות שמאפיינות את דליה מזור, מתוך היכרות ארוכת שנים עם דמותה הנעימה כל כך על המסך. לא הולך? צריכים עוד זמן? ננסה שלוש תכונות. טוב, שתיים. נו, שיהיה, אחת.
הפרידה מדליה מזור היא פרידה מעידן טלוויזיוני שינק את מאפייניו מהרדיו, שימיו הטובים ביותר היו בשחור לבן, שלעתים קרובות נראה כאילו הוא מתנצל על עצם היותו מדיום ויזואלי. היא בלטה בחינה הפיזי הטבעי ובהגשה החלקה והמקצועית שלה בין עמיתיה ברוממה, אבל זה לא מה שהשלטונות רצו.
מזור הגיעה לטלוויזיה שעשתה כל מאמץ לעקר את אישיותם של מגישיה ולהפוך אותם לכרוזים נטולי הבעה של אסונות ונצחונות. את המאמץ לא המציאו ברוממה, פשוט העתיקו מה-BBC. אבל הם לא חשבו לרגע על הבדלי התרבויות העצומים בין הממלכתיות הבריטית לסחבקיות הישראלית:
בין הקפאון הפיזי הפרוטסטנטי לשפת הגוף העשירה של הלבנט, בין המבטא ה"נכון" של האצולה לבין אלף המבטאים המתנגנים בעברית החדשה. את ההגייה, האינטונציה ודרכי הביטוי של העיצורים נטלו מן הרדיו, וגם שם, אתם יודעים, זו היתה המצאה. איש לא דיבר עברית חגיגית ומגוהצת שכזו מעולם.
נשיות - בעיה רצינית
מזור אף פעם לא שברה את הכלים ולא מרדה במשחק הזה. מזור מעולם לא הרימה את הקול, העליבה מרואיין, הזילה דמעה או געתה בצחוק בלתי נשלט באולפן. היא לא יכלה לעשות את כל אלה מפני שהיא היתה ועודנה אישה, וברוממה של ימי השחור-לבן, נשים יכלו לקריין טקסטים, שגברים הכתיבו להן, או להיות שרי רז.
גם כשהצבע שטף סוף סוף את המסך המונוליטי בארץ של ערוץ אחד בלבד, יופיה של מזור לא היה נשק כי אם נטל, ונשיותה - בעיה רצינית. אני זוכרת דיונים עבשים בשאלה, מדוע נשים לא מגישות חדשות אלא מסתפקות, לכל היותר, בתפקיד כינור שני למגיש-גבר.
מזור. נפרדת מכם בתחושת פספוס (צילום: יוני המנחם)
תמיד היה פרנס תורן מנכבדי הערוץ שידע לצטט סקרים (מאנגליה), בהם נתגלה כי אנשים מאמינים יותר לחדשות כשהן נשמעות מפי גבר. ובחברה שמסניפה חדשות כל הזמן, חיים יבין החליק בטבעיות תפקיד "מר טלוויזיה", אבל מעולם לא היתה שם "גברת טלוויזיה" כפי שראוי שיהיה.
אם מרדה בקביעות הללו, אם היו לה מרפקים חזקים ואמביציה בוערת, הם לא הספיקו לניתוץ תקרת הזכוכית - ודליה מזור המשיכה להיות הפרזנטורית העילאית של מודל המגיש מטעם רוממה: רהוט וקר, משדר "אובייקטיביות" ונעדר כל אישיות.
כמה מלים על משמעותה של "אישיות": בעצם הכוונה ל"פרסונה". אישיות היא מה שמתגלה בסך כל מגעיו של אדם עם הזולת. "פרסונה" היא מה שאנחנו מספרים לעצמנו ולאחרים בפייסבוק, או כשאנחנו מגלמים תפקיד בהצגה, או כשאנחנו מתחזקים דימוי באמצעות מדורי רכילות, עצות יחצ"נים וניראות בולטת במקומות הנכונים.
פרסונה נון-גרטה
בשלב מסויים של חיינו הטלוויזיוניים, ליתר דיוק עם המצאת הערוץ השני, "פרסונה" הפכה להכרח בל יגונה עבור אנשים שביקשו לעצמם עוד ועוד זמן מסך. היו גם כמה נפשות פועלות בערוץ הראשון שהבינו את חשיבות העניין, כמו למשל איילה חסון וגאולה אבן ואהוד יערי, כל אחד בדרכו, אבל דליה מזור לא פיתחה לעצמה פרסונה שכזאת: אפילו לא הטיית-גוף לעבר המרואיין, אפילו לא מחווה פיזית טיפוסית אחת שתהפוך את החדשות שבפיה, ולו לרגע, לפחות חשובות מתגובתה. זו היתה מקצועיות עילאית מעידן שחלף והמקצועיות הזו היתה בעוכריה.
והנה, באו ימים טובים ובהם מותר לנשים להגיש חדשות. מה מותר, רצוי אפילו. אפילו לגמרי לבד באולפן, וזה מובן מאליו שהן מסוגלות לשאת את כל המשדר על כתפיהן, בתנאי שהכתפיים יהיו חינניות וצעירות. מזור כבר לא היתה צעירה כשהמוסכמות החדשות התקבעו, ומה לעשות שהיא עדיין היתה (ועודנה) אישה, ונשים אמורות להיעלם מן המסך הרבה לפני שהמאפרות ייבהלו מקמטי החיוך שלהן, מסימני הבעה והחיים של פניהן, מכל עדות פיזית לעשורים ברוכים של עשייה ובגרות ותבונה.
מזור ודניאל פאר בקדם אירוויזיון 1983
לא, נשים מבוגרות לא מסוגלות לקרוא חדשות בטלוויזיה כי אנחנו עדיין חיים בחברה שרוצה ברביות על המסך, וכשהיא רוצה – היא מקבלת את יונית לוי עם המניירות והפרסונה הנכונה, את מיקי חיימוביץ' עם פרסונה קצת יותר בוגרת ואימהית, ואפילו את מירב מילר שמתאמצת לשדר נעורים מאוחרים, ומי יודע עד מתי תוכל.
חיים יבין יכול היה לשאת את "מבט" על גבו עד העשור השמיני לחייו. מגישי חדשות יכולים להאפיר, להקריח, להתקמט, לגדל כרס ולהזדקן בנחת על כסאם, אבל אין, לא היתה ובעתיד הנראה לעין לא תהיה אישה מבוגרת כיבין או דן שילון, לונדון או קירשנבאום על המסך בתפקיד כרוז חדשות, גם לא בתוכנית בוקר ולייפסטייל.
פספוס של כולנו
אם דליה מזור פורשת בתחושה של תסכול, התחושה מוצדקת לגמרי. פספסו אותי, היא אומרת. לא רק אותה.
את כל הנשים החכמות, השקולות והנעימות לעין שיכלו להפוך את המסך הלאומי למשהו פחות מצ'ואיסטי והרבה יותר ידידותי לסביבה, לו רק הבינו גברים המנהלים את העסק שהן אכן יכולות.
כשהשתתפה ב"רוקדים עם כוכבים" אמרה מזור שמעולם לא קיבלה כמויות כאלה של אהבה מן הציבור. זו טעות – הצופים תמיד נטו לה חיבה. שקטה ומנומסת כמוה, אולי, אבל ארוכת שנים ועיקבית לגמרי. אלא של כל החיבה בעולם לא תשבור תקרת זכוכית, ועכשיו דליה מזור יכולה להתבונן בה מן הצד: התקרה עדיין שם, מחכה לאישה הבאה שתנסה לפרוץ מסכמות ולפרק מסגרות, או חלילה – להזדקן.
הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
