החיים שרוחשים סביב "מוות בוונציה"

מאה שנים חלפו מאז אותה חופשה אותנטית בוונציה, בה נכבש הסופר הדגול תומאס מאן בקסמיו של הנער הצעיר ולדיסלב מואס, חופשה שלאחריה מיהר להעלות על הכתב את הנובלה האלמותית שלו "מוות בוונציה": סיפור התאהבותו הכואבת של האמן המזדקן פון אשנבאך, בנער יפהפה בשם טאדז'ו.

אהבה ללא גבולות. מתוך הסרט "מוות בוונציה"

מאז פרסומה של הנובלה הנועזת והאינטימית הזאת, זכתה היצירה לתלי-תלים של פרשנויות בניסיון לפענח את סוד קסמה המיוחד, יופייה ומורכבותה יוצאת הדופן. כעת, על רקע ציון מאה השנים לחיבורה, וגם על רקע צאת ספרו של שי טובלי "אמנות ורוח - יופי ואובדן במוות בוונציה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, יצאתי לחקור מעט את זוויות הראייה השונות על היצירה שנחשבת בעיני רבים כל כך כאחת מפסגות הסיפורת בכלל.

ככל שחקרתי, התחוור לי יותר ויותר, שגם היום מצליחה הנובלה להעיר בלב קוראיה מחשבות רבות ומגוונות וחוויות אישיות עזות.

הכניעה הטרגית

המתרגמת והעורכת נילי מירסקי, שתרגמה את הנובלה לעברית, רואה אותה כהתמודדותו של מאן עם מורשת הרומנטיקה הגרמנית של המאה ה- 19, שפסגתה בעיניו, הייתה הגותו של ניטשה והמוסיקה של ואגנר. "הרומנטיקה הגרמנית", היא מסבירה, "התמקדה לדידו באסתטיציזם קיצוני, הסובב כולו סביב 'שילוש' מהפנט שאין לעמוד בפניו: יופי, אֶרוֹס, מוות - שלושתם שלובים ואחוזים זה בזה עד כלות.

"'מוות בוונציה' אהובה עלי במיוחד משום שבמרכזה עומדת דווקא כניעה טרגית, שוברת לב, לאותו 'שילוש' מכושף. ברקע נרמז הניגוד הקוטבי בין היסוד הדִיוֹניסי והיסוד האָפּוֹליני מבית מדרשו של ניטשה: הדיוניסי הוא אפל, כאוטי, אי-רציונלי, תהומי, דֶמוני - כל מה שאינו ניתן לניסוח מילולי; ואילו האפוליני כולו הרמוני, בהיר, רציונלי, הגיוני, מבקש להתנסח במילים ברורות. האפוליני הוא תבוני, דבק בשכל הישר, ואילו הדיוניסי: יצרי ומלא ריגושים בלתי נשלטים".

"גוסטב פון אשנבאך, גיבור הנובלה", היא מבהירה, "הוא סופר מוערך הבוחר במודע, מתוך משמעת קפדנית וכיבוש-יצר מתמיד, לעצב את חייו ואת יצירתו גם יחד לפי עקרונות אפוליניים מובהקים, וסופו שהוא נופל קורבן לשיכרון דיוניסי של אֶרוס משתולל לאין מעצור, המשתלט עליו בעל כורחו עד שהוא מחבר אותו עם תנאתוס (מוות). בעודו נופש בוונציה - שהיא כשלעצמה סמל של יופי שוקע -, פוגש אשנבאך המזדקן את הנער הפולני טאדז'ו, שיופיו הבתולי מצית בו תאווה ארוטית אסורה, מטורפת, המתלקחת ביתר שאת על רקע מגיפת הכולרה הפורצת בעיר.

ניטשה. עקרונות שנלחמים בנפש הגיבור (צילום: GettyImages)

"הארוס מתגלגל בהרס עצמי ותשוקת מוות: אפולו ניגף לפני דיוניסוס, השילוש הרומנטי האפל מביס את אור התבונה. אשר לי, אין לי אלא להודות שהניצחון הזה דווקא חביב עלי במיוחד".

פרופסור יעקב גולומב, מומחה לתורת ניטשה, עומד גם הוא על הביטוי של העיקרון האפוליני והדיוניסי ביצירה והקשר שלהם לניטשה, כפי שזה האחרון פרש אותם בספרו הראשון "הולדתה של הטרגדיה". גולומב טוען כי מאן משרטט את שני

העקרונות אשר נלחמו בנפשו של הגיבור הראשי: הסופר הנאור והמאופק גוסטאב פון אשנבאך, שתחילה היה אפולוני במובהק ועבר תהליך מקביל של חיפוש עצמי  - לצד תהליך של התחקות אחרי מעשה ההסתרה הנפשע שעשו אזרחי ונציה לגבי מגפת הדבר שהתפשטה בעיר.

"זהו היסוד ההומו-ארוטי של אשנבאך נחשף", מספר גולומב, "כאשר הוא משתוקק אל דמותו של נער פולני בן 13, שהוא כולו תום ויופי אפוליני מעודן. תוך כדי השתוקקותו אליו מוּשלים מעל פני הגיבור כל הסייגים ומסכת המכובדות - הריסון העצמי והעידון האפוליני - נופלת לחלוטין".

יצירה בת אלמוות

גולומב מספר על המסר הקלאסי שהופך את היצירה הזאת לבת אלמוות, ושאותו הוא נושא מאז שקרא את מאן והתוודע אל ניטשה ואל פרויד: "הדיוניסיות הברברית מצויה לא רק בחוץ אלא בעיקר בתוך כל אחד מאיתנו. והנה, בהשפעת ניטשה, השכיל מאן להזהיר את האנושות, עוד טרם פרוץ שתי מלחמות העולם המדממות ביותר בהיסטוריה. מאחורי מראית עין של התרבות בכללותה, גועשים ורוחשים יצרים דיוניסיים צמאי דם ובעלי הרס עצום וכעצת ניטשה, אין לנו ברירה אלא להמשיך ו'לרקוד גם על שפת התהום', דהיינו, להמשיך וליצור מן האינסטינקטים הכאוטיים שלנו את היצירות התרבותיות שלנו.

"בלעדי עידון יצירתי של יצרינו לכדי צורות יפות, יצרים אלה ישטפו באכזריותם המופלגת את כל בנייני העל של התרבות האנושית". בעיני הפרופסור ניסים קלדרון, הכוחות העמוקים הפועלים בלב היצירה, שנכתבה בצורה מזוככת, גאונית, דקת אבחנה וכובשת לב, מעידים על מורכבות מרתקת.

קלדרון: "זוהי יצירה שמכילה כמה אלמנטים: היא גם הסיפור הכי אישי של תומאס מאן, ובו בזמן היא גם עוסקת בכוחות המיתולוגיים של ארוס ותנאתוס ובטבע האלמותי שלהם. יש בה האיזון המדהים בין סיפור האמן, מעשה האמנות ומקורות האמנות, לבין החיבור הגאוני לארוס במובן הרחב (ההתאהבות הספק ארוטית-הומוסקסואלית, ספק רוחנית, בדמות שהיא יותר אל מאשר אדם). בנוסף, מאן מציג אלמנט חברתי חשוב ביצירה, שנכתבה עם ריחו הנישא באוויר של הפאשיזם ושל אירופה שעל סף הזוועה הנאצית".

ל"מוות בוונציה", היתה גם השפעה על דור שלם של כותבים ישראלים, מעוז ועד קנז, משמיר ועד שבתאי. "נתן זך כתב ב- 1982 על האופן בו דווקא במציאות הישראלית המסוכסכת, שבה היינו מצפים שהמוות יגיע מבחוץ", מספר קלדרון. "אצל הכותבים האלה המוות הגיע מבפנים והגיבורים הספרותיים שלהם גוועו, התאבדו או השתגעו. זך הסביר שהם הושפעו בעצם מהתבנית הרומנטית אותה יצר מאן, שבה מופיע האמן הבלתי מתפשר שכולו ערגה שמימית ומוכנות לשרוף את הכל מול מוגבלותם של החיים והאכזבה שהם גורמים".

דוקטור דוד גורביץ' מדגיש את הערגה הספרותית הזו על הרקע של העיר ונציה עצמה, בה נפגשים הדמיון והתעתוע בעיר שכמו בקעה מתוך התת מודע. מזווית הראייה הפסיכואנליטית העיר ונציה מתגלה כהתגשמות ממשית של הליבידו ושל יצרי המוות והעונג: עיר מציאותית שמייצגת חושניות עזה, תעתועים ויופי ויזואלי בלתי יתואר, בעודה שוקעת פיזית אל תוך המוות.

היצירה כמאבק בין שני עולמות (עטיפת הספר "אמנות ורוח")

"מאן מוכן ביצירה ללכת כמה שיותר רחוק מהעולם הבורגני של הגיבור שלו, שמרגיש לא אמיתי, מזויף ונטול כוח חיים ומחפש את התשוקה שאבדה לו, בעיר שהיא בעצם השלכה של הלא מודע. על כן הדרך משם אל הנער - הפלא שלובש עור וגידים; אותה נוכחות פיזית-ארוטית-מינית שמושכת ומאיימת בה בעת - קצרה ביותר. בצעד אנטי-בורגני, אשנבאך מפנה עורף לכל העולם הסימבולי המוכר שייצג אותו (חוק, סדר חברתי), כדי להיוולד מחדש או בעצם למות מחדש בזרועות התשוקה לטאדז'ו, כשברקע משתרע הים היפה, הזוהר והבלתי אפשרי כנער עצמו".

גורביץ' גם מדגיש את התבנית הרומנטית של האמנות, שנוגעת במוות ומוכנה לשלם על כך מחיר טוטאלי: "זוהי יצירת ספרות אודות תשוקה ואודות יצירות ספרות גדולות, אשר מראה את היכולת ואי היכולת של האמן לסכן את חייו למען האמנות - להגיע למצב שבו הוא יוצא מחוץ לחוק והסדר כאחרון הפושעים הפדופילים בעיני החברה דאז, וללכת עד הסוף עם האמת הפנימית ועם יצרי המוות והעונג".

הסופר וההוגה שי טובלי, כתב מסה שיצאה לאור לאחרונה, שלב ליבה הוא התייחסות אל "מוות בוונציה", כיצירה שמאפשרת זירת מאבק בין שני עולמות: הפילוסופיה של יוון העתיקה, בעיקר סוקרטס של אפלטון, מול חוויית החיים של האמן המיוסר והשואף לשלמות. סוקרטס, הנזכר כמה פעמים בנובלה, מייצג את המיזוג המושלם בין אפולו לבין דיוניסוס - בין אהבת נערים  וארוטיקה לבין ריסון עצמי והתבוננות, לעומתו, האמן חותר תמיד לעבר השלמות הזאת, אך לעולם אינו משיג אותה בגלל נטייתו להילכד בצורה, הארוטית או האמנותית.

"בעיניי", טוען טובלי, "'מוות בוונציה' היא נובלה של געגועים ליוון העתיקה, שבה יופי ואמנות,

הומוסקסואליות וארוטיקה, רוחניות ואלוהים, היוו אחדות אחת, בלתי ניתנת להתרה, חלק מנתיב יופי שלם שהגיונו ומשמעותו אבדו לנו עם חלוף הדורות.

"הניסיון של פון אשנבאך הוא לשחזר את הגדולה היוונית ולחוות בעצמו את התנועה לאורך נתיב היופי העילאי, כפי שהוא נפרש בכתבי אפלטון כמו 'המשתה' ו'פיידרוס'. אך, כמובן, דרכו משתבשת לחלוטין, כיוון שהוא אינו יודע כיצד לעבוד כהלכה עם היקסמותו מיופי. הוא מאבד את עצמו לחלוטין בתוך טאדז'ו וכך הגאולה שמציע סוקרטס הופכת עבורו לחלום רחוק".

"במסה שכתבתי", הוא מסכם, "אני מנסה להשלים כביכול את הנתיב עבור פון אשנבאך ומאן גם יחד, ולהראות כיצד הם היו יכולים לעבוד עם היופי בצורה שלא רק היתה מובילה למוות מיואש אלא אפילו לגאולה ולהתרוממות רוח מן הסוג שסוקרטס הבטיח לאלה שיפסעו בדרכו".