ספרות בלי גיבורים

זאת למרות שגבורת החיילים נמשכת ולמרות שהסכנה לחיינו כאן נמשכת, ולמרות שלדמות הראשית בסיפור ממשיכים לקרוא "הגיבור". הדברים קשורים כמובן לחיינו התקשורתיים והפוליטיים בכלל, למשל למחשבה הלא נאמרת, שסיפורים על גבורת חיילים יעודדו מיליטריזם ויפגעו בחתירתנו לשלום, שמתחיל כידוע בתוכנו, ואולי אם נוריד פרופיל, המלחמה איכשהו תשתמט מאיתנו. אבל בימי הזיכרון, מול פני ההורים השכולים וקברי החיילים הקרביים, הורדת הפרופיל הזאת נראית כמו התנכרות וכפיות טובה.

הביקורת מחאה כפיים

כך למשל עברו אצלנו בדממה כמעט מוחלטת ספרי חיילים דוגמת "לא הגעתי לליטאני" של יונתן כהן ו"מן המדבר והלבנון" של עשהאל לובוצקי, שניהם סיפורים חזקים על מלחמת לבנון השנייה, דרמטיים כמו שסיפור אמיתי על החיים ועל המוות יכול להיות.

"נסיעה" מאת יאיר אסולין. זכה לשבחים רבים

שניהם נבלעו בהמולה הציבורית שהתעקשה להגדיר את המלחמה המצולמת ההיא ככישלון מוחץ ואפילו כמיותרת (למרות שהיא היתה מלחמה חיונית ובעלת הישגים גדולים, עם כל הכשלים שנחשפו בה) - הגדרה שפגעה גם היא במשפחות שבניהן נהרגו או נפצעו במלחמה הזאת, כי היא הפכה לכאורה את אובדנם למיותר.

תנועה חדשה בציונות

ושוב אנחנו נזכרים באלתרמן, החכם במשוררים, מי שראה כבר אז, בשירי "הטור השביעי" שלו, את התמונה המלאה של יחסינו עם הערבים ואת חלקה של המלחמה בתמונה הזאת לצד גבורת החיילים.

אלתרמן. החכם שבמשוררים (צילום: משה מילנר לע"מ)

או למשל השיר הפחות מוכר, "תנועת המלקחיים". אלתרמן קרא את המונח הצבאי הזה בעיתון, בדיווח על כיבוש רמלה, לוד וראש העין, וקלט כדרכו את גודל השעה של הביטוי. כי אכן, הוא אומר, כל התנועות הגדולות בתולדות הציונות, מהמשיחיות דרך תנועות ההשכלה וחיבת-ציון ועד תנועת העבודה והתנועות הספרותיות למיניהן - כולן תלויות כיום באותה תנועת מלקחיים: "כולן גם יחד (זו כעת ההרגשה)/ צופות בה/ בתנועה הזאת החדשה.//

"המשיחיות לוחשת במבט נוצץ:/ היה שבתאי הצבי/ היתה לי כת פרנקיסטים/ אך יש מקום כבוד בין דוחקי הקץ/ לכוח דחיקתם/ של אלה הטנקיסטים".

על השאלה הבוערת עדיין למי שייכת הארץ הזאת, הוא ענה למשל בשיר הפארודי "ארץ ערבית", שאותו כתב ערב קום המדינה, בעקבות גילוי דעת של ההנהגה הערבית ולפיו "פלשתינה היא ארץ ערבית ואין לזרים כל חלק בה".

"כולם מדברים על שלום" (צילום: GettyImages)

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק".

ומאז, כמאמר השיר ההוא של מוקי, "כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק" (אלא אם כן מדובר על הצדק הפלסטיני). ומכאן, משכחת הצדק, מתגלגלת בין השאר השכחת הגבורה אצלנו.

צער הקת הקרה

במלחמה שעליה כתב אלתרמן נלחמו גם חיים גורי ויהודה עמיחי. גורי יצא ממנה עם שירי האחווה והשבר הגדולים, "הרעות" ו"הנה מוטלות גופותינו" ו"באב אל וואד". עמיחי, הלום-קרב, כתב בין השאר את "מאז" המטלטל ("אל תראוני שאני חי/ כי נפלתי בחולות הרכים והחיוורים/ של אשדוד במלחמת השחרור") ואת השיר הקצר המכאיב "גשם בשדה הקרב".

עמיחי. "אני רוצה למות על מיטתי"

אבל בניגוד לגורי, שנשאר נאמן ללחימה שהיתה, בשירתו של עמיחי הופיע קול חדש, משתמט, מין גרסה מוקדמת ל"עשו אהבה ולא מלחמה", (כי אלוהים של עמיחי לא מרחם על החיילים הזוחלים לתחנת האיסוף, אבל "אולי על האוהבים באמת" הוא כן ירחם). ועל הגופות המוטלות שגם עמיחי ראה, כמו גורי, הוא כתב: "המתים באדמה שכבו בְּעֶרב ובשְתִי/ אני רוצה למות על מיטתי".

גורי. נשאר נאמן ללחימה שהייתה (צילום: יח"צ)

רעוּת מאת יונתן ברג

רעות.

כְּמוֹ מַסָּע שֶׁאֵינוֹ תָּם, אָנוּ מוֹסִיפִים

לִצְעֹד בַּעֲיֵפוּת, בְּצַעַר הַקַּת הַקָּרָה.

וְלַמְרוֹת שֶׁצָּלַחְנוּ יְבֵשׁוֹת, פִּדַּרְנוּ

פָּנִינוּ בְּנָשִׁים זָרוֹת,

הִתְבּוֹלַלְנוּ בִּשְׂפוֹת אַהֲבָה,

לֹא שָׁקְעוּ מִשְׁקָעֵי הַזְּעָקָה,

לֹא הֻפְחַת לָנוּ מִשְׁקַל הַזִּכָּרוֹן.

לֵילוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹרְבִים לְצֵל גּוּף

דּוּד, אִיגוֹר, אֲבִיעָד

וּצְלִיל שֶׁמּוֹתָם כְּמוֹ נִסּוּי צוֹפְרִים

בְּטֶרֶם מִתְקֶפֶת חֹרֶף.

וְיֵשׁ בָּנֵינוּ שֶׁהֵמִירוּ דַּעְתָּם,

נִפְּצוּ אֶת זְכוּכִית הַהַכָּרָה.

שֶׁלֹּא לִזְחֹל שׁוּב בְּצִמְחִיַּת עוֹפֶרֶת, בְּבּוֹטָנִיקַת אֵשׁ

בֵּין פַּחוֹנִים צְרוּבֵי זַעַם,

לֹא לְהַבִּיט בָּאִשָּׁה בַּשְּׁחֹרִים, רוֹקֶמֶת צַעַר.

וְכֹל הָעֵת,

אָנוּ כּוֹרְעִים, בִּשְׁרִירֵי נֶפֶשׁ קְרוּעִים

מְכַתְּרִים אֶת הַבַּיִת

בּוֹ רְפָאִים רוֹעֲשִׁים

וּפְנֵיהֶם פְּנֵי הַנּוֹפְלִים.