לגעת ברוח: האם התודעה שלנו תלויה בגוף?
אם חשבנו שאפשר להבין את התודעה במנותק מגופנו ומסביבתנו הפיזית, שורת מחקרים מצביעה על הקשר ההדוק בין חשיבה לסביבה. תיאוריה חדשה העוסקת בשאלת הגוף והנפש, מציעה זווית הסתכלות מרתקת על דרכי החשיבה האנושיות
המועמדת השנייה עוברת גם היא את הריאיון בהצלחה, אך אתם מתרשמים כי היא יוצרת קשר קצת פחות בקלות. כנראה שתעדיפו את המועמדת הראשונה. אתם מרוצים מההחלטה המושכלת שקיבלתם ומניחים שהצלחתם לעמוד על אופיין של המועמדות.
אולם, הייתכן כי העדפתם את המועמדת הראשונה רק בגלל שבזמן הריאיון החזקתם כוס חמה של קפה בידכם? את הטענה הזו מעלים לורנס ויליאמס מאוניברסיטת קולוראדו וג'ון בארג' מאוניברסיטת ייל. במחקר שביצעו בשנת 2008 הם ביקשו מנבדקים להעריך 10 תכונות אופי של אדם זר על סמך קטע קריאה המתאר אותו.
איך נכריע בראיון עבודה? (צילום: Jupiter)
בדרכם אל החדר בו בוצע הניסוי ניתן לחצי מהנבדקים להחזיק כוס של קפה חם, ולחצי השני כוס של קפה קר. נמצא כי הנבדקים שהחזיקו את הכוס החמה, נתנו לאדם הזר ציון גבוה יותר במדד של חום אישי מאלה שהחזיקו את הכוס הקרה. בשאר התכונות לא היה הבדל משמעותי בין הקבוצות.
הקשר בין טמפרטורה פיזית ליחסים חברתיים נבחן גם בניסויים של צ'ן-בו זונג וג'פרי לאונרדלי מאוניברסיטת טורונטו. בניסוי הראשון הוכנסו נבדקים לחדר והתבקשו לשחזר סיטואציה מהעבר. חצי מהנבדקים התבקשו להיזכר במקרה בו הרגישו מבודדים חברתית, וחצי במקרה בו הרגישו שייכים חברתית.
לאחר מכן הם התבקשו להעריך את הטמפרטורה בחדר (בתירוץ שצוות התחזוקה של המעבדה ביקש זאת). הנבדקים שנזכרו בבידוד חברתי העריכו את הטמפרטורה כנמוכה יותר מאשר אנשי הקבוצה שהתבקשה לדווח על שייכות חברתית.
בניסוי השני ביקשו זונג ולאונרדלי ליצור סיטואציה עכשווית של בידוד חברתי. הנבדקים השתתפו במשחק מחשב של מסירות כדור, לכאורה עם שלושה שחקנים אנושיים אחרים (למעשה, המחשב שלט בשחקנים האחרים).
לחצי מהנבדקים המחשב הפסיק להעביר את הכדור לאחר שתי מסירות ראשונות, באופן שיצר הרגשה שהשחקנים האחרים מתעלמים מהם. לאחר מכן התבקשו הנבדקים למלא שאלון שיווקי, לא קשור לכאורה, ולהעריך עד כמה הם היו רוצים מוצרים מסוימים. בין המוצרים היו גם מוצרי מזון ושתייה קרים וחמים.
קפה חם וחום אנושי (צילום: Shutterstock)
הנבדקים שחוו בידוד חברתי רצו מזון ושתייה חמים יותר מקבוצת הביקורת. לגבי מוצרים מסוגים אחרים לא הובחן הבדל בין הקבוצות. לטענת זונג ולאונרדלי, מחקרים אלה מראים כי תחושת בידוד חברתי גורמת לנו להרגיש קור פיזי ממש.
נטועים בגוף
מחקרים אלה מצטרפים לשורת ניסויים מהשנים האחרונות, המצביעים על קשר הדוק ודו-כיווני בין תהליכי חשיבה וקבלת החלטות לבין הסביבה והגוף הפיזיים. הם מחזקים את התיאוריה שטוענת, כי התודעה שלנו היא תודעה נטועת-גוף (embodied cognition).
המושג "תודעה נטועת-גוף" עומד במרכזה של תיאוריה חדשה, המבקשת להציב אלטרנטיבה לתיאוריה הקוגניטיבית הקלסית של התודעה, ששלטה עד לשלהי המאה ה-20. התיאוריה הקלסית היא המשכה של התפיסה הדואליסטית המבחינה בין גוף לנפש, שההיסטוריה הארוכה שלה מגיעה עד לאפלטון, ומזוהה בעיקר עם דקארט.
את הדואליזם הקארטזיאני החליפה במאה ה-20 מטאפורה מתחום מדעי המחשב, לפיה המוח הוא ה"חומרה" והתודעה - ה"תוכנה". התיאוריה הקלסית טוענת כי ניתן להסביר את החשיבה, שהיא התפקוד העיקרי של התודעה, במונחים של עיבוד מידע, כמניפולציה של סמלים.
תהליכי התודעה הם תהליכים חישוביים המתבצעים על ייצוגים פנימיים, ומטרת חקר התודעה היא למצוא מודלים חישוביים המסוגלים להסביר תהליכים אלה. בהמשך לדקארט, התודעה נתפסת כעולם שניתן לחקור אותו באופן מבודד ובמנותק מהסביבה הפיזית.
לעומת זאת, התיאוריה של תודעה נטועת-גוף מסתכלת על התודעה כעל חלק מרצף אבולוציוני של התפתחות. לפי תפיסה זו לא ניתן לדבר על התודעה האנושית במנותק מהתגלמותה הפיזית. הנחת היסוד של התיאוריה היא, כי הבסיס לתודעה הוא בראש ובראשונה אינטרקציה עם העולם. כדי שיתפתחו תהליכים חשיבתיים מורכבים, צריכה להיווצר קודם-כול פעולה בעולם.
יצור חי לומד לשלוט על תנועותיו ולבצע פעולות. הוא מפתח הבנה של מקומו בעולם, של תפיסותיו ושל יכולותיו. החוויות החישתיות והתנועתיות שלו, שמוכתבות על-ידי המבנה הספציפי של מערכות התנועה והחישה, מהוות את הבסיס לתהליכים מורכבים יותר של יצירת קטגוריות ומושגים. התיאוריה טוענת, באופן שמהדהד את קאנט, כי ההתגלמות הגופנית המסוימת שלנו קובעת את יכולות התודעה ואת מגבלותיה.
הגוף החושב
יחסי הגומלין בין הגוף לחשיבה נחקרו על-ידי שין ביילוק ולורן הולט מאוניברסיטת שיקגו. בניסוי משנת 2006 הן ניסו לבדוק, עד כמה חוויות פיזיות משנות את יכולות החשיבה של אנשים שונים. לשם כך הן השוו בין קבוצה של ספורטאים (שחקני הוקי ושחקני פוטבול) לבין קבוצה של לא-ספורטאים.
שתי הקבוצות התבקשו לקרוא משפטים, ואז להחליט אם תמונה מסוימת קשורה למשפט. שתי הקבוצות ענו נכון באותה מידה, אולם הספורטאים הגיבו מהר יותר למשפטים אשר קשורים לתחום הספורט שלהם, מאשר קבוצת הביקורת.
במחקר נוסף מצאו ביילוק והולט כי קלדניות מקצועיות שהתבקשו לבחור צמדי אותיות מועדפים, נטו לבחור, בלי שהצליחו להסביר את הסיבה לכך, צמדים שקלים יותר להדפסה.
מייקל ספיבי ואליזבת גראנט מאוניברסיטת קורנל גילו כי אנשים שניסו לפתור חידה שקשורה ביחסים מרחביים, הפגינו תנועת עיניים ייחודית בדיוק לפני שהגיעו לפתרון החידה, כאילו עקבו באופן לא מודע אחר הפתרון באמצעות עיניהם.
החוקרים אלחנדרו לראס ולורה תומאס מאוניברסיטת אילינוי ביצעו ניסוי המשך – הם גרמו לאנשים שניסו לפתור את אותה חידה, לבצע באופן לא מודע את תנועת העיניים שגילו ספיבי וגראנט. החוקרים מצאו שביצוע תנועת העיניים קיצר את הזמן שנדרש לנבדקים להגיע לפתרון.
מחקרים אחרים מצביעים על קשר בין פעולה גופנית לבין יכולות לימוד. סוזן גולדין-מדו מאוניברסיטת שיקגו מצאה, כי ביצוע תנועת V עם אצבעות הידיים הקלה על תלמידים לפתור בעיות חשבון שקשורות לקיבוץ אברים, גם כאשר התנועה לא הצביעה על האברים הנכונים בתרגיל.
גולדין-מדו הניחה כי התנועה עזרה לתלמידים להפנים את עקרון הקיבוץ עצמו. ארתור גלנברג מאוניברסיטת אריזונה גילה כי ילדים שקראו סיפור תוך כדי הצגת ההתרחשויות בו בעזרת צעצועים מתאימים, זכרו את הסיפור טוב יותר מילדים שרק קראו אותו כמה פעמים. הלגה וטוני נויס מקולג' אלמהורסט באילינוי מצאו, שלשחקנים קל יותר ללמוד את שורות התפקיד שלהם כאשר הם זזים.
מטאפורות ממשיות
הגוף שלנו קובע לא רק איך פועלת החשיבה, אלא גם מה אנחנו חושבים. החשיבה האבסטרקטית שלנו, טוען הבלשן ג'ורג' לייקוף מאוניברסיטת ברקלי, מוגבלת על-ידי המערכות התנועתיות והחישתיות שלנו. מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו, מוגדר על-ידי היכולות של הגוף והיחסים שלו עם הסביבה.
בסדרת ספרים שכתבו לייקוף והפילוסוף מארק ג'ונסון מאוניברסיטת אורגון, מבקשים השניים להראות כיצד המושגים שלנו נבנים מתוך החוויה הגופנית. בניגוד לתיאוריה הקלסית, לפיה החשיבה היא פעולה חישובית (לוגית), טוענים לייקוף וג'ונסון כי ביסוד החשיבה עומדת מטאפורה. המערכת המושגית שלנו היא מערכת מטאפורית.
מטאפורות: מחברות בין הגוף לתודעה (צילום: Shutterstock)
בעזרת מטאפורות אנו יכולים לבצע הפשטה וליצור מושגים, וכן לארגן ולהסביר את ההתנסויות שלנו. מטאפורות הן האמצעי לעבור מהלא-מוכר אל המוכר, מהקונקרטי אל המופשט. העובדה כי השפה שלנו עמוסה במטאפורות איננה תופעה לשונית בלבד – זוהי עדות על מבנה החשיבה עצמו.
לייקוף וג'ונסון מראים כי המטאפורות היסודיות ביותר בשפה הן בעלות בסיס פיזי. המושגים המופשטים שלנו הם ברובם מטאפורות שנטועות ביכולות החישתיות והתנועתיות. אלו הן מטאפורות כמו חום = אהבה, כבד = חשוב, קשה = קשוח, זמן = מרחק.
הסיבה לכך, הם טוענים, היא, שהגוף והחוויה החושית הם הבסיס הראשוני עליו יכולות להיבנות מטאפורות. זהו המצע המוכר שמאפשר לנו ליצור מושגים שמארגנים את הלא-מוכר. איננו יכולים להעניק משמעות למושגים ללא חוויה גופנית.
מייקל אנדרסון מאוניברסיטת מרילנד מציע הסבר אפשרי ליכולת של המוח ליצור חשיבה מטאפורית. הוא טוען כי תיאוריות חדשות לגבי מבנה המוח מראות, שאחד מעקרונות הארגון היסודיים של המוח הוא שימוש חוזר במערכות נוירולוגיות לצרכים קוגניטיביים שונים.
מעגלי נוירונים שנוצרים למטרה אחת, יכולים להיות מנוצלים במהלך האבולוציה או ההתפתחות המוחית הרגילה לתפקוד אחר – וזאת מבלי לאבד את תפקודם המקורי - כך שייתכן כי הקשרים המטאפוריים בין מושגים לחוויות גופניות מצביעים על שימושים חוזרים, שמתרחשים במערכות החושיות והתנועתיות שלנו לצורך חשיבה מושגית ומופשטת.
החוקרים לינדן מיילס, לואיס נינד וניל מק'ראה מאוניברסיטת אברדין ביקשו לבחון את המטאפורות המרחביות שקשורות לחשיבה על זמן, כמו "מסתכלים אחורה בזמן" או "מצפים קדימה לעתיד". הם ביקשו מנבדקים לחשוב על אירועים שקרו בעבר או לדמיין אירועים בעתיד, וגילו שהנבדקים מימשו בגופם את המטאפורות הללו.
כשהנבדקים חשבו על העבר גופם נטה מעט אחורה. כשהם חשבו על העתיד הם נטו מעט קדימה. התנועה הייתה קטנה מאוד, אך עקבית ומובחנת. ג'ושוע אקרמן מ-MIT ביצע סדרת ניסויים שבחנו קשרים מטאפוריים המבוססים על תחושות מגע. כדי לבדוק את הקשר בין משקל לחשיבות נתן אקרמן לקבוצת נבדקים להחזיק לוח שעליו קורות חיים של מועמד. חצי מהלוחות היו כבדים יותר מאחרים.
נבדקים שהלוח שבידיהם היה כבד יותר, העריכו את המועמד כרציני יותר ביחס לעבודה. נבדקים אלה גם ציינו את ההערכה של עצמם כחשובה יותר. בנושאים שלא קשורים לחשיבות לא התגלה הבדל לעומת הנבדקים שהחזיקו את הלוחות הקלים יותר. ניל ג'וסטמן מאוניברסיטת אמסטרדם מצא קשרים דומים בין משקל פיזי לבין תחושת חשיבות.
בניסוי אחר ביקש אקרמן מקבוצה אחת של נבדקים לפתור פאזל שחלקיו חלקים ונעימים למגע, ומקבוצה אחרת פאזל שחלקיו מכוסים בנייר שיוף גס ומחוספס. לאחר מכן כל הנבדקים התבקשו לקרוא קטע שמתאר סיטואציה חברתית לא ברורה, ולהביע עליה דעה.
אלה שפתרו את הפאזל המחוספס, העריכו את הסיטואציה המתוארת כקשה ועוינת יותר מהקבוצה השנייה. קבוצה אחרת קראה דו-שיח בין מעביד לעובד. לפני הקריאה חלק מהנבדקים מישש קוביית עץ קשה, וחלק שמיכה רכה. הנבדקים שנגעו בעץ הקשה חשבו שהמעביד נוקשה וקשוח יותר מאלה שנגעו בשמיכה.
אקרמן מצא כי תחושת הקושי משפיעה לא רק על השיפוט שלנו את הזולת, אלא גם על קבלת החלטות. הוא ביקש מנבדקים לתת שתי הצעות מחיר על מכונית. חלק מהנבדקים ישבו על כיסא קשה, והאחרים על כיסא רך. אלה שישבו על כיסא קשה ניהלו משא ומתן קשוח יותר – הם עלו פחות במחיר ההצעה השנייה שלהם מאשר הנבדקים שישבו על כיסא רך.
ג'וסטמן ואקרמן משערים כי תחושות המגע והמשקל שאנו חווים בילדות המוקדמת, יוצרות קישורים שעליהם נבנים המושגים המאוחרים יותר. דבר כבד דורש יותר תשומת לב, דבר מחוספס הוא פחות נעים ויותר מרתיע. המוח משתמש בחוויות החושיות הללו כדי להבין מושגים מופשטים יותר כמו חשיבות או קושי, כך שמושג אחד מפעיל גם את המושג השני.
השפה או הגוף?
הופעתן של מטאפורות דומות בתרבויות שונות מחזקות את דעתם של לייקוף וג'ונסון, שמקורן הוא בחוויה גופנית משותפת. אך האם בכל זאת ייתכן כי דווקא השפה היא זו שמכתיבה את הקשר המטאפורי, וכי הגוף רק מגיב לה?
מחקריו של דניאל קאסאסנטו מאוניברסיטת סטנפורד מראים כי אין זה כך, וכי הגוף הוא אכן המקור הדומיננטי. קאסאסנטו ביצע שורה של ניסויים במטרה לבדוק, האם קיימים הבדלים בתפיסה בין אנשים ימניים לשמאליים.
המטאפורה בשפה קושרת בין צד ימין לבין ערכים חיוביים (כנראה בשל היות הימניים הרוב באוכלוסייה). "right" באנגלית הוא גם נכון וצודק. בעברית אנו מכירים ביטויים כמו "קם על צד שמאל", שמבטאים תחושה שלילית. אם השפה מכתיבה את תגובת הגוף, היינו מצפים כי הן ימניים והן שמאליים יגיבו בצורה דומה לאותם גירויים.
אולם קאסאסנטו גילה כי בעוד שאנשים ימניים אכן נוהגים לשפוט עצמים הנמצאים בצד הימני שלהם באופן חיובי ועצמים הנמצאים לשמאלם באופן שלילי, הרי ששמאליים מראים נטייה הפוכה – עצמים בצידם השמאלי ייתפסו כחיוביים, ועצמים בצד ימין כשליליים.
בניסוי אחד הציג קאסאסנטו לנבדקים צמדים של עצמים מופשטים וביקש מהם להחליט איזה מהם נראה שמח יותר או חכם יותר. הוא מצא כי אנשים ימניים נטו לראות את העצמים שבצד ימין כחכמים, שמחים, אמינים ומושכים יותר, בעוד שאנשים שמאליים נטו לשייך את התארים החיוביים לעצמים שבצד השמאלי דווקא.
בניסוי אחר ביקש קאסאסנטו מקבוצת נבדקים לקרוא תיאורים קצרים של מוצרים, שחלקם הופיעו בצד ימין של הדף וחלקם בצד שמאל. הנבדקים התבקשו לציין אילו מהמוצרים היו רוצים לרכוש.
רוב הימניים ציינו כי היו מעוניינים במוצרים שהופיעו בצד ימין של הדף. רוב השמאליים בחרו את המוצרים שהופיעו בצד שמאל. במבחן אחר קראו הנבדקים קורות חיים של שני מועמדים שהודפסו זה מול זה. הימניים נטו לבחור את המועמד שקורות החיים שלו הודפסו בצד ימין. השמאליים נטו לאלו שבצד שמאל.
העובדה שהנבדקים השמאליים "התנגדו" להטיה הלשונית מראה, כי הבסיס למטאפורה הוא גופני ולא לשוני. קאסאסנטו טוען כי על-פי התיאוריה של תודעה נטועת-גוף, אנשים בעלי גוף שונה, אשר האינטרקציה שלהם עם הסביבה שונה באופן מהותי, יפתחו מערכות מושגים שונות.
הגילויים האחרונים אודות טיבה של התודעה ומקורה הגופני מעמידים בפנינו מראה ממנה משתקפת דמות חדשה של אדם: רציונלי פחות מכפי שאולי היינו רוצים לחשוב; מחובר לעולם ומושפע מסביבתו הרבה יותר משאנו מעריכים. לאורך ההיסטוריה האדם למד לשנות את הסביבה שבה הוא חי. כעת אנו רק מתחילים להבין את האופנים הרבים והסמויים בהם הסביבה משפיעה על האדם.
רותם חרמון הוא מהנדס תוכנה ומוסמך התכנית לפילוסופיה ותרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל-אביב.
המאמר המלא התפרסם בגיליון מספר 10 של כתב העת "אודיסאה-מסע בין רעיונות".
לפנייה לכתב/ת 
