חטיפה וקוץ בה
הסיפור המפורסם של "מבצע יונתן" מקבל ביטוי חדש ובלתי צפוי בספר קומיקס, שמתאר את סיפורם של החטופים לצד גבורתה של הצמרת הצה"לית. אך נדמה שהטקסט המסבירני רק מקלקל את אופיים של האיורים הדרמטיים. על אנטבה במשבצת
ההיסטוריה הלא מאוד ארוכה של עם ישראל בגרסתו הנוכחית: עם של אחרי הקמת המדינה, מלאה בסיפורים מסוגים שונים. חלקם סיפורים של שיברון לב וחלקם של גבורת אין קץ. החל מ"טוב למות בעד ארצנו" וכיבוש העיר הנצורה, ועד לחיסולים של רבי מרצחים מודרנים ומבצעיים צבאיים על גבול המלחמה (או מעבר לה). במהלך 63 שנות קיום המדינה שנחגוג בקרוב, נבנה מיתוס ואתוס צבאי עשיר המזמין עיסוק בו.
- בואו להתעדכן בחדשות, סרטונים ותמונות בלעדיות בעמוד הפייסבוק של ynet
- הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
ג'קי ירחי, אמן, מאייר וקומיקסאי ותיק עם רפרטואר עשיר ומגוון, בחר לעסוק באירועים של ה-27 ביוני 1976 כאשר נחטף מטוס איירבוס של חברת אייר פראנס לאוגנדה, ושיחרור בני הערובה משם על ידי כוחותנו במבצע הידוע כ"מבצע אנטבה".
חטופי אנטבה. פאניקה ולחץ מבעד למשבצות (מתוך הספר)
ירחי בסיפרו "כדור הרעם, סיפורו של מבצע יונתן" מנסה להעביר את מהלך האירועים הטראומטיים שהתרחשו בשבוע שבין חטיפת המטוס, לבין שחרור בני הערובה על ידי כוחות צה"ל, כולל האופן בו הוא מאמין שהרגישו כל הנוגעים בדבר.
צבעוניות צועקת
ירחי משכיל לנצל את המדיום הנבחר שלו, ומשתמש בצבעוניות על גבול הצעקנית ובחלוקה כמעט כאוטית של העמוד לפאנלים דחוסים וצפופים, וכן בשימוש בזויות אלכסוניות על מנת ליצור אצל הקורא תחושה של מצוקה וחוסר נוחות, עד לכדי כמעט פאניקה, כדי לתאר ולו במעט את הלך הרוח של החטופים במישור אחד, וראשי הקבינט הביטחוני במישור השני - אשר דרך שני אלו הוא מספר את הסיפור.סגנון ציורו של ירחי בעל השפעות אירופאיות וקצת "קארטוניות", שרק מוסיפות לעומס המבורך. הבעייתיות מתחילה כשהטקסט נכנס לתמונה.
קומיקס הוא מדיום שמטרתו מציאת האיזון בין טקסט ותמונה, ובמיקרה של "כדור הרעם" האמנות המשובחת נדרסת באגרסיביות על ידי כמויות מסיביות של טקסט, שבחלק גדול מהזמן אין לו באמת הצדקה.
מבצע חילוץ הירואי ומרשים. הבעיה מתחילה בטקסט
להוצאת הספר קדמו שנתיים של תחקיר קדחתני בו נערכו ראיונות והתחקות אחרי הנפשות הפועלות, על מנת להביא בפני הקורא את התמונה השלמה ביותר של האירועים, קצת בדומה ליוצרי הסרט "טיסה 93", אשר שחזרו מפיסות אינפורמציה את שהתרחש באותה טיסה גורלית שנחטפה ב-11.9.2001. ירחי מתעקש למסור כל פיסת מידע שליקט, והוא מפזר אותן במלבנים המלאים וברחבי העמודים, כמלל מוסר מידע.
אנחנו מרפרפים על פני אינספור דמויות, במספר מקומות ולאורך ציר הזמן, שכולן מייצגות אנשים אמיתיים שברור שחשובים לירחי, אך מהדילוג מאדם לאדם ללא עוגן, אנחנו נשארים בתחושה שאנחנו לא מכירים אף אחד מהם, ולכן לא באמת אכפת לנו. כל רגש כלפי האנשים שעברו את הגהינום הזה מגיע מבחוץ, מהידיעה המוקדמת של הקורא שמדובר באירוע אמיתי, ולכן צריך להיות לו אכפת - ולא מתוך הזדהות כלשהי שנוצרת מהספר עצמו, למעט תחושת הלחץ שהאנשים חוו, שעוברת אליו.
היעדרה של דמות מרכזית שתלווה את הקורא לאורך הסיפור משאירה אותו כמתבונן חיצוני, ולא כחלק מהשתלשלות העניינים. אמנם קיימת דמות של מספר, משה פ', סטודנט לרפואה שמתעד את ההתרחשות, אך הוא עושה זאת בצורה מאוד דידקטית, ובשלב כלשהו בקריאה קיומו נשכח, והוא הופך למספר כל יודע מרוחק.
בנוסף לפאנלים ולבלוני הדיבור, ריבוי המלבנים המלאים במילים משמשים ככלי באמצעותו ירחי מקווה לעזור לקורא למצוא את עצמו בתוך ים האיורים, אך ישנם מקומות רבים בהם נוצר הרושם שירחי לא סומך מספיק על הקורא ו"מחזיק לו את היד" בעזרתם.
קטעי הסבר המתארים את מה שמצוייר על העמוד הם אלמנט קומיקסאי ארכאי, שלרוב רק מכביד ומסרבל על מהלך העלילה. ציור של ראש הממשלה דאז, יצחק רבין צועק על שר הביטחון פרס, יחד עם בועית דיבור המכילה כיתוב ב-בולד (מודגש), לא מצריכה גם מלבן אינפורמציה בו כתוב שרבין צועק על פרס. לעיתים הקריאה מרגישה כאילו ירחי לא בדיוק בטוח למי הוא כותב את הספר: לילדים, לנוער ואולי בכלל בשבילו עצמו, או בכלל עבור משפחות נוסעי המטוס שנחטפו.
לירחי היה הרבה מאוד להגיד, והוא אכן אומר את זה, בעבודת איור משובחת מחד, ובטקסט מכני שיוצא מהפיות המצוירים, ומלבני האינפורמציה המלווים כפרטי טריוויה של תיאורי מקום, זמן והתרחשות. אך נדמה כי לירחי היה כל כך חשוב להגיד ולספר את הסיפור, שבסוף מרוב רעש, מאוד קשה לקורא לשמוע.
"כדור הרעם", על מבצע יונתן בקומיקס, כתב ואייר ג'קי ירחי. הוצאת בית-אל.
