מי רוצה להיות סופר-נינג'ה?
הסופרת ג'יי סי פיליפס, קיבלה את הההשראה לכתוב את "סולו-סאן" מסיפור של ילד-נינג'ה אמיתי בתכלית. הגיבור הוא ילד עם חלום מרתק, ויש גם מאסטר ומוסר השכל שרחוק מלהיות פשוט
כשילדים שואלים את ג'יי סי פיליפס, "מאיפה בא לך הרעיון של הילד שרצה להיות סופר נינג'ה?", היא מספרת להם על ערב האלווין אחד, בו ראתה ילד בתחפושת נינג'ה מושלמת מתדפק על דלתה ומבקש ממתקים. היא לא יכלה להסתיר את החיוך הרחב, מפני שתחפושת היתה אדומה-בוהקת ובולטת למרחוק, בדיוק ההיפך מן השחור האחיד של הנינג'ות, שאמור להתמזג באופל הכללי סביבם ולהפוך אותם לחמקני-על.
נינג'ה שנולדה ממגזרות נייר. כל אחד יכול להפוך לכזה (עטיפת הספר)
לא כל אחד היה שם לב לאירוניה החביבה בתחפושת הזאת, אבל לפני שפיליפס התחילה לכתוב היא הייתה - ועודנה - מורה לאמנות, והנה לכם ספר שנולד מתפיסה ויזואלית ייחודית, והפך לאחד הדברים המקסימים שראו אור לאחרונה בגזרת ראשית הקריאה.
סולו-סאן (עיבוד תרגומי מצוין לשמו של הילד, שבמקור הוא "וינק", ובכלל תרגום מצוין של שוהם סמיט ואמנון כץ) באמת באמת רוצה להיות נינג'ה, אבל מצליח רק להכעיס את המאסטר שלו, כשהוא מתלהב בפראות מביצועיו האתלטיים, שואג בקולי קולות כשהוא מצליח - ובאופן כללי, זקוק להוקרה יותר מאשר להכרה בכישוריו.
"אמא אני בלי ידיים"
סולו-סאן הוא הילד שממשיך לומר, "תראי, אמא, אני בלי ידיים!", שמלכסן מבט הצידה בתום כל בריכה ששחה כדי לבדוק אם מישהו מסתכל בו, ובעולם היבש: בודק שהוא לא לבדו כשהוא הולך על גדר אבן, כדי שתמיד יהיה מי שיתוודע לגודל המאמץ שלו, וימחא לו כפיים.
מתישהו יתברר לילד הזה כי אין שם איש מלבדו ועליו למחוא כפיים לעצמו וממש בשקט, בתוך הלב - אבל בגילו המשוער של סולו סאן, שנראה על פי האיורים כמו ילד בן שש, היום הזה עוד ממתין באופק הרחוק.
בינתיים, לנוכח נזיפותיו של המאסטר, נשמעים דברי עצה חכמים, מצויינים ואסיאתיים-פילוסופיים-כלליים מפי סבא וסבתא - אגב, אין הורים בסיפור וחסרונם ממש לא מורגש - שמציעים ללוחם הזעיר והמתוסכל שלל ניחומים, הסחות דעת, מרק טעים ואפילו בילוי בקרקס כדי להמתיק את העלבון הצורב. אבל סולו סאן מסרב. עד שהוא נשבר, ואז חלה התפנית המבורכת בעלילה.
זהו לא ספר על "נכשלת? לא נורא חמודי, צריך ללמוד מכשלונות", אלא סיפור מבריק על האופן האקראי בו אפשר לגלות את היכולת האמיתית שלך, על השילוב הקסום בין עקשנות, אהבה ומורך לב, שכולם מוכרים היטב, אם כי לא בהכרח במילים הללו, לקורא הצעיר מאוד.
הסוף כמובן טוב, ויש בו כדי להפתיע קטנטנים עד שתיקה מהורהרת. לטעמי, ספרים שגורמים
לאנשים להמשיך ולשאול שאלות ולפנטז, טובים בהרבה מאלה שמבטיחים כי הגיבורים יחיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. מכאן שסולו סאן בהחלט מעניק לקוראיו אפשרויות דמיון רבות, כולל האפשרות לחשוב "מה אני הייתי עושה במקומו".
קראתי אותו, איפוא, ללוחם נינג'ה כמעט בן שש, והייתי מוכנה לשחד אותו בממתקים כדי שיבהיר לי על מה חשב בפה פעור ובעיניים מזוגגות בתום הקריאה. אבל הוא רק ביקש עוד סיפור אחד כזה: ולשמחתו ולשמחתי, יש ספר המשך ואני מקווה שאף הוא יתורגם בעתיד.
האיורים של הנינג'ה מורכבים כקולאז'ים של ניירות בגוונים, הדפסים ומרקמים שונים, שלמרות המינימליזם שלהם, מצליחים ליצור עולם עשיר ואקזוטי. במיוחד נעים לראות עד כמה קל ליצור דמות מובחנת וברורה ממספריים וגליון נייר שחור. כל עושה פיליפס כשהיא מופיעה בפני תלמידים ומספרת על העבודה שלה ומעודדת אותם"לעשות נינג'ה" בעצמם. אפשר בהחלט אפשר ליצור אותם גם בלעדיה, וכך לגלות שהלוחם והחולם הביתי יחזור אל הסיפור הזה שוב ושוב.
"סולו-סאן", מאת ג'יי סי פיליפס. הוצאת כנרת זמורה ביתן
