החלל שלי: אתם מספרים על האהובים שאינם

עוד שנה עברה, וקשה להאמין שהוא איננו פה איתנו, שהוא לא רואה את כל מה שהשתנה. שהחיוך הזה לא יחצה את קו הדמיון ויתגלה לנו שוב במלוא מאורו. עוד שנה עברה, עוד יום זיכרון.

השבט הישראלי חייב את 63 שנותיו לחללים שנפערו בלב. משפחת השכול - המושג שספק אם יש לו מקבילה בעולם - גדלה מדי שנה, ולשורותיה מצטרפים אמהות, אבות, בנים, אחים, קרובים וחברים שלעולם לא ישכחו. כמעט כולנו מכירים מישהו שנפל כדי שנוכל להמשיך לחיות במדינה הזאת. כדי שנוכל להרכין את הראש, ואז להרים אותו.

זה קורה בטקס בבית-ספר, בתנועת הנוער, בעצרות העירוניות, בשירים המוכרים ברדיו, בדרך לבית הקברות. עם פרח דם המכבים על החולצה, בצפירה, או מול הטלוויזיה. שביל הזיכרון שדרכו עברו כבר דורות של ישראלים, מציע כל מיני דרכים להבין את המשמעות של היום הזה - ביחד, ולכל אחד עם עצמו. וגם כאן, באינטרנט, נוצרה כבר מסורת, שמחברת את האבל הלאומי עם הפרטי, את הדמעה האישית עם העצב העוטף את כל המדינה.

כמו בכל שנה, ynet מוריד את דגל החדשות לחצי התורן, ומעלה ל-24 שעות את נר הזיכרון הפרטי לכותרת הראשית. ביום זה, הסיפור שמלווה רבים כל-כך בכל יום, הוא הסיפור של כולנו.

ספרו לנו על אהובכם שהלך, שתפו אותנו בתווי הפנים ובנבכי הנפש שנקטפה בטרם עת, בפיסות החיים שלא יישכחו. השתמשו במערכת התגובות כדי לספר את הסיפור - ובשדה הכותרת ציינו את שם החלל. ynet מזמין אתכם גם להדליק נר וירטואלי שלא יכבה. לזכרם.

ים של געגוע