הוא רווק בן 32, אני גרושה בת 38 + שניים

חודשים ארוכים עשיתי הכל על מנת להימנע מדייטים כאלה, אבל היה מקסים. היה חיבור מיוחד, וניתן היה להרגיש את זה למן הרגע הראשון. "כמה את יפה", אמר לי כמעט בפליאה, כאילו ציפה לזקנה ומכוערת והאמת תפסה אותו ללא הכנה

אשה בשלהפורסם: 05.05.11 , 18:26

אומרים שעצם ההכרה בכך שיש בעיה היא כבר מחצית הדרך לפתרון. שטויות! יש מצבים שאין להם פתרון, ולא משנה עד כמה נדוש בהם, נהפוך אותם, נגלה צדדים חדשים. הבעיה נשארת בעיה.

הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים

בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים

הכרתי אותו לפני תשעה חודשים. כבר אז, עוד לפני הפגישה, היה לי ברור שזו טעות. קבענו פגישות ואני ביטלתי אותן, נלחמתי ב"איתני הטבע". שיננתי לעצמי שוב ושוב שאני לא רוצה להימשך שוב למערכת יחסים בלתי אפשרית.

הוא רווק בן 32, אני גרושה בת 38 עם שני ילדים מתבגרים. "בלתי אפשרי", כבר אמרתי?! אבל נכנעתי לעצמי, נפגשנו. חודשים ארוכים עשיתי הכל על מנת להימנע מדייטים כאלה, אבל היה מקסים. היה חיבור מיוחד, וניתן היה להרגיש את זה למן הרגע הראשון. "כמה את יפה", אמר לי כמעט בפליאה, כאילו ציפה לזקנה ומכוערת והאמת תפסה אותו ללא הכנה.

הנפש שלי שקטה וסערה בו זמנית

באותה התקופה הוא שהה בצפון, באזור שלי, בשל עבודתו. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מחפשים זה את קרבת זה. הוא התחיל לישון אצלנו כל אימת שהיה בבית. היה לי נעים. הנוכחות של מבוגר נוסף בבית איתו אפשר לנהל שיחות, ללכת לישון כשמישהו נושם לצידך, לחפש את מגעו לאורך הלילה ולקום בבוקר איתו..... זה כל כך לא ברור מאליו. הנפש שלי שקטה וסערה בו זמנית.

יחד עם זאת, היה לי ברור שאנחנו לא זוג. ניסיתי להבין ממנו מה הוא חושב, מה הוא מרגיש. התשובה תמיד אותה תשובה – "אני אוהב אותך, אבל אין לי הגדרות". במשך חודשים שמעתי שוב ושוב "אני אוהב אותך" ו"את יודעת כמה את חשובה לי".

עוד בנושא

הוא חזר למרכז, ואני עשיתי תהליכי פרידה. לאורך החודש שקדם למעבר ספרתי את הימים, ידעתי שהשינוי יסתום את הגולל על האופציה לזוגיות אמיתית. כאב לי, כאב חודר, כזה שמשאיר אחריו עקבות צרובים בבשר החי, אבל לא הצלחתי להרפות. הוא היה מבולבל, חסר כיוון, התחלה חדשה.... ואני הייתי שם בשבילו. נתתי כל שיכולתי ובכל היבט אפשרי, הייתי שם איתו כשארז את חפציו, הייתי שם איתו כשפרק. ראיתי איך מתרחקת לה הפנטזיה. עזרתי לו להתמקם.

זה החזיק מעמד מספר חודשים, חשבתי שאם אסע לשם בכל רגע שאוכל, אצליח להחזיק בקשר הזה. הוא מצידו הביע נכונות רבה לבואי. שימו לב, "נכונות" מילה קשה כשמדובר באהבה – לא? לא "כמיהה", אפילו לא "רצון".

ואני – אני המשכתי לאהוב אותו ללא תנאי. לאט לאט דעך המגע, ואני עדיין לא האמנתי שמשהו לא בסדר. גם כשהתחלתי לחוש שיש שם נשים אחרות, אפילו אז, האמנתי שאהבתי תגבר על הכל.

אז זהו, שלא.

ככל שעבר הזמן הבנתי שהוא הפך אותי לידידה שלו. ואני, אני רציתי את אהבתו. פער הגילים והמצב המשפחתי השונה, יחד עם היותו שמרן משהו, הפכו את זה לבלתי אפשרי. הוא מכר לי סיפורים שוב ושוב, ואני, שרציתי להאמין, התעלמתי מתחושות הבטן.

הכאב נעשה צורב אף יותר, ואליו הצטרף כעס אמיתי על כך שהתרעתי ונמנעתי ונלחמתי ודבר לא עזר, אותו דפוס שחוזר על עצמו - אני נמשכת רק לבלתי אפשרי!