ילד רע של אמא

מפגש הקללות

בשבוע שעבר, בפרשת קדושים, עסקנו באיסור לקלל ולהשתמש לרעה בחולשתם של נכים: "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא, יט יד). סיום הפרשה שלנו, פרשת אמור, מתכתב עם איסור קללת החרש, ומציג לנו את הקללה ההפוכה – קללת החזק ביותר, קללת אלהים:

"וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי: וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן: וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה': וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה" (ויקרא כד, י-יד).

לתפוס את מרכז הבמה

הסיפורים הנקודתיים האלה תמיד מפתיעים אותי. ספר ויקרא רצוף חוקים ודיבורים כלליים. ולפעמים, בלי אזהרה מוקדמת, מגיח מתוך רשימת החוקים סיפור אנושי קטן עם שמות פרטיים. איך זה שכוכב אחד פתאום תופס את מרכז הבמה? למה דווקא סיפורים מסוימים מושכים אש ואחרים זוכים לכל היתרונות והחסרונות של סיפורים החיים בערפל?

איש אחד שרב עם איש אחר, הוא נוקב את השם ומקלל, ומוצא להרוג בסקילה. האיש הזה זכה להתייחסות אלוהית ספציפית. יש אנשים שלונדון כן מחכה להם. יש אנשים שהצרות שלהם תופסות "זמן מסך" מקראי.

בואי אמא, בואי אמא

הסיפור על האיש המקלל מתמקד בענייני ייחוס: בן של אשה ישראלית וגבר מצרי, הוא רב עם איש ישראלי. הפסוק הראשון של הסיפור מציין גם את אביו המצרי של המקלל. נראה שציון ייחוס האב נועד רק כדי להשחיר את הגנטיקה של המקלל, ולאחר שצויין הייחוס הזה, נמצאת דווקא האם במוקד הפרשה.

בפעם השנייה מוצג המקלל כבר רק כ"בן הישראלית" שהוא שונה מהגבר השני ה"ישראלי" לכל דבר. יש "ישראלי" ויש "בן ישראלית", שהוא בן תערובת. בשלב הבא מציינים במפורש את שם אמו של המקלל - "שלומית בת דברי למטה דן". אין ספק שעדשת המצלמה המקראית נתפסת בה.

הכל אודות אמא

הבן מקלל, והתמונה מתמקדת באמא. אמא היא ככל הנראה הגורמת לחטא. הקורא של הסיפור המקראי יכול עדיין להטיל ספק בשאלת האחריות של האם למעשה של הבן. כדי להסיר את הספק הזה מלב הקורא, נוצרה האגדה התלמודית הבאה. האגדה מסבירה את האחריות של שלומית בת דברי לחטא של בנה, ובתוך כך היא גם עונה על השאלה המסקרנת: איך נפגשה שלומית בת דברי עם הגבר המצרי שהפך לאבי בנה:

"'וירא איש מצרי מכה איש עברי' מי היה איש מצרי? אביו של מגדף... 'מכה איש עברי' (זה) - בעלה של שלומית בת דברי. כיצד? היה אותו נוגש עשוי (אחראי) על מאה ועשרים אנשים והיה מוציא אותם למלאכתם לקריאת הגבר, ומתוך שהיה רגיל להוציאם, היה נכנס ויוצא לבתיהם. ראה לשלומית בת דברי שהיתה יפת תואר שלמה מכל מום, נתן עיניו בה עמד בשעת קריאת הגבר והוציאו מביתו, וחזר אותו מצרי ובא על אשתו והיא סבורה שהיא בעלה.

חזר בעלה מצא המצרי יוצא מביתו שאל אותה, ואמר שמא נגע בך? אמרה לו 'הן, וסבורה הייתי שאתה הוא'. כיון שידע הנוגש שהרגיש בדבר, חזר לעבודת פרך והיה מכה אותו. ראה משה ברוח הקודש מה עשה באשתו והיאך היה מכהו, אמר 'לא דייך שענית את אשתו אלא אתה מכהו', כעס על המצרי... 'ויך את המצרי'" (תנחומא, שמות, ט).

האיש המצרי היה ממונה על מאה ועשרים עבדים עבריים. יחסי העבודה, כך מתאר המדרש, יצרו סוג של אינטימיות, והממונה היה מגיע אל הבתים ומעיר בעצמו את מאה ועשרים העבדים שלו (זה בוודאי נראה פנטסטי, אבל פנטזיות הן לחם חוקם של הדרשנים התלמודיים). שפחה אחת, ושמה שלמית, הייתה יפה ושלמה בגופה והממונה חשק בה, ואף רקח מזימה. לאחר שבעלה יצא לעבודה, פנה הממונה חזרה לביתה של שלומית, העמיד פנים כאילו הוא בעלה ושכב איתה.

בעלה גילה את המזימה. הממונה גילה שהבעל גילה והתעמר בו. מי התיר את המצב? זוכרים את הסיפור על משה שראה איש מצרי מכה איש עברי והרג אותו? ובכן, על פי מדרש זה, משה ראה ברוח הקודש שהמצרי המכה הוא זה שאנס את שלומית ולכן משה הרג אותו. אגב אורחא, מציע הדרשן עוד "בשר" מוסרי להחלטה של משה להרוג את המצרי ההוא...

תערובת של אלימות ואינטימיות

אם הסיפור לא היה מזעזע, הוא היה משעשע, שכן הוא מציע מזיגה מפתיעה בין אינטימיות לאלימות. בעולם אכזרי של אדונים ועבדים, ממונה שחושק באשת עבד, ואונס אותה. הממונה לא צריך "לעבוד" על אשת העבד, ולא צריך לחשוש, לאחר מעשה, מתגובת הבעל. לפנינו עוד סיפור של "אנס מנומס".

אבל כאמור, הכל קרה בגלל אמא

שלומית הייתה יפה, שלומית לא הבינה ש"עבדו עליה", שלומית לא התנגדה. עכשיו אנחנו כבר מתחילים להבין למה המספר המקראי מתמקד בתיאורה, בעודו מספר את סיפור החטא של בנה. ואם אני לא שכנעתי אתכם שהכל קרה בגלל שלומית, קראו את המדרש הבא: "ואותה האשה היתה שלומית בת דברי, ומפני שלום שהשיבה למצרי, נתעולל בה" (פסיקתא זוטרתא, שמות, ב).

אתם שומעים את זה? לכאורה, משחק שמות מפתה: שלומית בת דברי – שלומית הדברנית. אם היא לא הייתה דברנית, אם היא לא הייתה משיבה בשלום למצרי, היא לא הייתה נאנסת.

איך? איך? איך השחית לי הדרשן את השם היפה 'שלומית'. שלומית בת דברי? שדברה דברי שלום. אולי – שניסתה לדבר על לב בנה שילך בדרך השלום ולא בדרך המלחמה? אולי. אולי. אבל לא. כי הדרשן רוצה סדר והוא רוצה עולם חלק וטוב: מידה כנגד מידה. הוא רוצה להסביר התנהגויות רעות של ילדים, במעשים רעים של הוריהם. הוא רוצה אפילו להצדיק אונס. הדרשן רוצה להרגיע את עצמו ואת קהל השומעים. אז למה אני לא נרגעת?

ומה האחריות של אבא?

הבחירה של המקרא למקד את ההתבוננות בייחוס של המקלל לאמו, מציעה הנחה לגברים אך בה בעת היא גם מקטינה את חלקם בהשפעה על הילדים. פחות אחריות, פחות השפעה – זו העסקה החינוכית הידועה.

אבל בסיפור הקשה שלנו יש מי שמבקש הרבה השפעה ומעט אחריות, ואת זה מציע המדרש הבא, המתייחס לסיפור המקלל: "והכל הולך אחר הזרע. אם מתוק למתוק

אם מר למר" (פרקי דרבי אליעזר, מז).

כלומר, הזרע, ורק הזרע, קובע את איכות הילד (ותפיסת עולם זו שאינה המצאה יהודית, רווחת גם בכמה מסורות תלמודיות). איכות הילדים נקבעת על-ידי האבא. והנה כך נפתרו כל הבעיות: שלומית אחראית על האונס שהתבצע בה, והיא גם אחראית לכך שבנה נוצר מזרע רע, זרע מצרי.

כך, הזרע של הגברים קובע את איכות הילד, אבל האשה אחראית לשמור על גופה ולהיות כלי שיקבל לתוכו רק את הזרע הנכון. ובמילים אחרות: ילד טוב נולד בזכות אבא, ילד רע נולד באשמת אמא.

ובבית המדרש של הטוקבקים

ישראלי הוביל השבוע כמה דיונים מעניינים. אני ממליצה על טיקבוק 100 בסיועה של מים שקטים וחברים נוספים.

הפרשה מוקדשת בתודה ובאיחולי טוב לפרומה ברינקר, שלמדה איתי את הפרשה. שבת שלום.