למה זה כל כך כואב בלב לאבד מישהו אהוב?

זה לא סתם ביטוי, הלב אכן כואב. הגוף אכן צועק שהוא רוצה את האהוב בחזרה. והעצב אכן תוקע יתד בכל תא ופוגע בתפקוד שלנו. בלי לערער על הכאב הקשה מנשוא של הנשמה, אנסה להסביר ואתאר מעט את הכאב של הגוף, שהוא למעשה במוח

יום הזיכרון. מאיפה מתחילים להיזכר? מאיפה מתחילים לכאוב? האהובים שאיבדנו אף פעם לא עוזבים אותנו. הם חוזרים בחלומות, מחייכים בתמונות שתלינו על שולחן העבודה שלנו, עוד שמורים לנו בסלולרי, או מדברים אלינו מתוך מכתב אהבה ישן.

אחדים מוצאים עידוד בזיכרון, אחרים מוצאים בו אכזבה חוזרת ונשנית. הידיעה שהאהוב נמוג בערפל הזיכרון ולעולם לא יחזור צורבת כמו ברזל בבשר הלב.

ביום הזיכרון, שבו לב של אמהות ואבות שכולים נסחט מצער, לב של אהובות מזיל דמעות שורפות ולב של אחים שכולים בוכה דוּמם, אני רוצה לנסות לברר למה זה כל כך כואב לאבד אדם אהוב. למה לסמדר, החיילת שהכרתי בשירות לאומי, צורבת טבעת האירוסין שהוא נתן לה לפני שיצא למבצע, על אצבעה עד היום. למה הלב שלה, כמו של רבות שאיבדו את אהבתן לטובת אדמתן, כואב כמו פצע פתוח. היא המשיכה לחפש אותו בקהל בכל פעם שראתה ג'ינג'י גבוה במיוחד. היא המשיכה לחכות לו שיחזור אפילו שידעה שהוא לעולם לא...

זה לא ביטוי! הלב אכן כואב. הגוף אכן צועק שהוא רוצה את האהוב בחזרה. והעצב אכן תוקע יתד בכל תא ופוגע בתפקוד שלנו. אז בלי לערער על הכאב הקשה מנשוא של הנשמה, אנסה להסביר ואתאר מעט את הכאב של הגוף, שהוא למעשה במוח. הלב לא יכול להחליט לבד שהכאב על אובדן הוא קשה מנשוא. מי שמרגיש זאת הוא המוח, וכשהוא "מרגיש" זאת, הלב מתכווץ בכאב.

ד"ר ר.וו. ברטרופ, מהמכון לפסיכיאטריה של ניו סאות' ווילס בסידני, אוסטרליה, שחקר מאז 1970 את המתרחש בגוף אצל אנשים שאיבדו בני זוג, דיווח באפריל 1977 בכתב העת הרפואי The Lancet, שמערכת החיסון במצבי אבל על אובדן בן זוג מוחלשת. הורמונים שמפריש המוח מדכאים את פעולת מערכת החיסון. רמת התאים הלבנים שתוקפים וירוסים, חיידקים וכל פולש לגוף, היתה נמוכה באופן משמעותי, ולכן אבלים יותר פגיעים לתקיפת מחלות.

עוד מבט:

הלב כנראה באמת זוכר טעמים ואהבות

שרית פרקול

נהג משאית שלא כתב אפילו מכתב אהבה אחד לאשתו התחיל פתאום לכתוב שירה. אשה שמעודה לא שתתה בירה גילתה חיבה פתאומית למשקה הזה. סמל הלב מייצג כמעט רשמית את המילה "אהבה". נהוג לחשוב שזה רק רעיון סמלי, אבל אולי יש אמת בדימויים של המשוררים? תשאלו מושתלי לב

הלב כנראה באמת זוכר טעמים ואהבות

במצבים של טראומה פתאומית, כמו ההודעה על חייל שלא יחזור, מערכת העצבים הסימפטטית (מערכת הפועלת בגוף כתגובה מיידית למצבי לחץ, חירום ומתח) נכנסת לפעולה מסיבית. הלב מתחיל לפעום בקצב מוגבר, ובכך מעצים כל תחושה, רגש וזיכרון שעולים באותו רגע. הלמות הלב גם גורמות לכך שהטראומה, ההלם והכאב נחרתים בזיכרון - נצרבים בבשר החי - לבלתי חזור. מחקר של הפרופסור ההודי אשוק הג'דה מאוניברסיטת ווייק פורסט, שפורסם בכתב העת Neuroscience באוגוסט 2009, מציג את ההסבר לכך. אחד ההורמונים שמפעילה המערכת הסימפטטית ושמעלים את קצב הלב, הוא נוראדרנלין, שבמוח נקרא נוראפניפרין. וכאשר יש חיבור בין נוראדרנלין (ולכן גם) קצב לב מוגבר, לבין חוויה כלשהי - מתקבעים במוח הזכרונות שיישארו שם לעולם.

כשאדם מאבד אהוב, הוא מגלה עד כמה תפקודים שהיו נראים לו בסיסיים ויומיומיים מושפעים לרעה מהיעדרו של האהוב. מחקרים מראים שאנשים חשים פחות כאבים פיזיים כשהם עם בן זוג אוהב לצידם. האהבה היא משכך הכאבים הטוב ביותר, וכמו שכשכדור מתפוגג הכאב חוזר, כשהאהבה נלקחת או נקטפת בלא התראה ובטראומה רגשית, שיכוך הכאב מתפוגג, וחוץ מכאב הלב על האהוב, כל דבר אחר מרגיש הרבה יותר כואב! פרופסור ארתור ארון מאוניברסיטת ניו-יורק בסטוני-ברוק, שחקר אהבה במשך 30 שנה, אומר שהאזורים המוחיים שפועלים במצב של אהבה סוערת הם אותם האזורים עליהם פועלות התרופות לשיכוך כאבים.

במחקר שלו, שפורסם באוקטובר 2010 בגיליון המקוון PLoSONE, הוא הראה שכאשר חושבים על האהוב, עולה הפעילות האינטנסיבית באזורי ההנאה במוח ויורדת תחושת הכאב, בדומה למה שקורה כשלוקחים קוקאין, או מנצחים בלוטו. אחד האזורים הקשורים בשיכוך כאבים בעקבות אהבה הוא גרעין האקומבנס (NAcc).

אז נשאר רק לדמיין מה קורה במוח כשחושבים על אהוב, אך לפתע נזכרים שלעולם לא נראה אותו שוב. התשוקה הזו בוערת מכל תא. הכל במוח צועק שהוא רוצה שוב את ההנאה שבאהבת נשמתך התאומה, את הרגיעה, האמון, האופוריה והיעדר הכאב שבכך. את סם האהבה.

סיפור ליום הזיכרון:

רצה בעיניים משוגעות אחרי האוטובוס של הצבא

אבינועם בן זאב

אמא שלי האמינה שהיא יכולה להשיג את האוטובוס, ואז להתייצב לפניו, עם שתי ידיים מורמות לצדדים. אוטובוס לא דורס אמא שהבן שלה מתגייס לצנחנים. אבל האוטובוס נסע מהר, ואמא צעקה עלי כאילו אני אחראי על הצנחנים

רצה בעיניים משוגעות אחרי האוטובוס של הצבא

האבל נחשב כבעל תפקיד חשוב בהשלמה ובקבלה של המציאות ללא האהוב. זהו שלב חשוב בהחלמה מהאובדן. ישנם מודלים של אבל, בהם ההתאבלות היא סוג של התרסה נגד ההפרדה הכפויה מהאהוב. באופן כזה המתאבל מרגיש כאילו הוא נשאר מאוחד עם הנפטר. יום הזיכרון הוא אחד הזמנים שמעלים חזק את הגעגועים והכאב.

ישנם אנשים שנרגעים לאחר זיכרון - חלום או צפייה בתמונות של האדם האהוב. החוקרת מארי-פרנסס או'קונור מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס חקרה תהליכי אבל במוח. היא בדקה מקרי אבל רגיל ומקרים של אנשים שהתקשו להסתגל לכאב ולהתמודדות היומיומית לאחר האובדן. היא סרקה את מוחן של נשים שאיבדו בן משפחה אהוב וחוו אבל כבד שהשפיע על התנהלות חייהן באופן משמעותי לאורך ששת החודשים הראשונים של אבלן (תסמונת CG).

"כמה טוב היה לראות אותו שוב"

במחקר שהתפרסם ב-Neuroimage באוגוסט 2008, או'קונור נתנה לנשים לצפות בתמונות אהוביהן ולקרוא מילות אבל ואובדן בזמן סריקת המוח, בהשוואה לצפייה בתמונות של אדם זר ושמיעת מילים ניטראליות. מסלולי המוח הקשורים בכאב פיזי ורגשי-חברתי כוללים את רכס החגורה (dACC), האינסולה וה- PAG. או'קונור הראתה שבנוסף לפעילות מוחית ערה שעלתה באזורי המוח שקשורים בכאב רגשי בעת צפייה בתמונת האהוב, עלתה גם הפעילות המוחית באזור גרעין האקומבנס (NAcc), שקשור בתחושות תגמול והנאה. ככל שהפעילות באזור זה היתה גבוהה יותר, כך גם הדיווחים על הגעגועים לאהוב היו עוצמתיים יותר, ללא קשר לזמן שעבר מאז מות האהוב. בנשים אלו, זכרון האבל העלה את הכאב בכל עוצמתו, אך גם נתן להם קצת "הנאה". לאחר סריקות המוח אמרו חלק מהנשים "כמה טוב היה לראות אותו שוב".

מרכזי העונג והכאב במוח קשורים זה בזה באופן הדוק. כשאנחנו מגרדים אזור פצוע עד זוב דם, אנחנו נהנים מהגירוד, תוך כדי שאנחנו סובלים מהכאב. ולהבדיל, התנהגויות מיניות בזמן יחסי מין גם כן מערבבות עונג וכאב יחד. ולהבדיל, במקרים של סינדרום CG של אבל טראומטי קיצוני, השכולים לא מצליחים גם לאחר זמן רב לקום ולהמשיך קדימה בגלל הכאב. זאת כיוון שלפי הנחתם של החוקרים פטר פריד וג'ון מאן ממאמרם ב-American Journal of Psychiatry מ-2007, הפעילות המוחית בגרעין האקומבנס של המסרבים להתנחם ממשיכה להתקיים ברמה גבוהה. כלומר, הם ממשיכים להפיק הנאה באופן ממכר מהכאב עצמו וההתרסה נגד הגורל, בעוד אצל מתאבלים רגילים שמצליחים לאורך זמן לחזור לשגרה ולהתמודד, הפעילות באזור ההנאה הזה הולכת ודועכת עם הזמן שעובר מאז האובדן. להשאיר את החדר שלו בדיוק כמו ביומו האחרון או לבקר תכופות את קברו, גם שנים רבות לאחר האובדן, זהו גם סוג של לגרד את פצע האבל - הצורך להעצים את הכאב שבגעגוע.

מאוד ייתכן שפתרונות שמעלים במוח את רמת הדופמין (חומר תקשורת בין תאי מוח, הקשור בתחושות הנאה) יכולים לעזור במצבים כאלו. כיוון שבמצבי אבל הדופמין יורד משמעותית, ייתכן שהרגשת ההנאה היחידה שנשארה למתאבלים לחוש היא ההנאה שבכאב. העלאת הדופמין באמצעות תרופות תאפשר להם לחוש מחדש הנאה מחיי היומיום, וכך יוכלו לשחרר את ההשתוקקות והחיפוש הפתולוגי אחר האהוב, ולחוות את הכאב שלהם במנות בריאות יותר.