מכתב לדביר הקטן מאמא של דביר הגדול

דביר היקר.

זה זמן רב שאני רוצה לכתוב לך, לשתף אותך במה שקורה ובמה שעובר עלי ועל משפחתנו הקטנה. עד כה לא העזתי לעשות זאת, משום שאני מבוגרת ואתה ילד צעיר ורך, אינך יודע עדיין לקרוא, אתה טהור ותמים מכדי לקלוט את הסערות הכבדות שבלבי.  

אני מרגישה כל כך קרובה אליך ורוצה כבר לספר לך. אין לי סבלנות לחכות שתגדל. לכן, אכתוב בינתיים את מכתבי, וכשתגדל - תוכל לקרוא ואולי להבין את עוצמת הקשר שנוצר בינינו.

דביר הקטן. כך אני מכנה אותך מאז שהכרנו. כי אתה קטן מדביר הגדול שלי. לדביר הגדול שלי, שהיה קטן וחמוד כמוך, היה חלום להתגייס לצבא הכי קרבי. הוא לא היה חייב כי היה יתום מאביו, נתנאל, שנאבק במחלת הסרטן שהכריעה אותו.

דביר שלי התגייס לפלחה"ן (פלוגת החבלה וההנדסה) בגולני והתקדם במסלול הצבאי בהצטיינות. ואז הגיעה המלחמה הארורה - מבצע "עופרת יצוקה". דביר שלי, שהוביל את צוותו כסוגר כוח, נפל כחלל הראשון. מחבל אכזר שהמתין לו במנהרה ירה בו והרגו. עולמי חרב עלי, השמיים נפלו, תהום עמוקה וריקה נפערה לה. "שכול כפול" קוראים לזה. ואני, אינני מאמינה. האם זו מציאות חיי? האם כך אני ממשיכה? בלי דביר, בלי נתנאל? לא ייתכן.

ינואר 2009, דרכו האחרונה של דביר הגדול (צילום: גיל יוחנן)

ואז, דביר יקר, מצאתי את עצמי מדברת עם הקב"ה, מבקשת סימן, סימן למציאות איומה, לא נתפשת. מאז בקשתי חלפו שבועיים ודבר מופלא קרה. יצאנו, בתי ואני, ליריד "חוצות היוצר" בירושלים לצפות בהופעה של מאיר בנאי. גם הוריך היו שם, גם הם רצו לשמוע אותו.

כמה דקות לפני תחילת ההופעה, אחיך המקסים - אשל, שהוא החבר הכי טוב שלי היום, נקש על כתפי באצבעו הקטנה, כאילו רוצה לומר לי משהו, הסתובבתי אליו וראיתי אותו כמו מלאך יפה תואר המחייך אלי ומבקש לשוחח איתי. שוחחנו מעט בינינו, אפילו נתתי לו בלון כחול שהיה לי בתיק ואז אביך הציע לו לשבת לידו ולידך - דביר.  

סקרנותי לא הרפתה ממני, וכששמעתי את שמך, שאלתי את הוריך למשמעות בחירת השם. כששמעתי שנולדת לאחר "עופרת יצוקה" והוריך קראו לך על שם דביר שלי, לא האמנתי. אבל כשאמך אמרה לי: "דביר שולח לך חיבוק גדול דרכנו", הבנתי שקיבלתי את התשובה לסימן שביקשתי, הבנתי שהאמונה שלי בקב"ה חזרה - ה' ענה לי.

היום אני יודעת שאני אמנם לבד מנתנאל ומדביר שלי, אבל יחד איתך ועם משפחתך הנהדרת שאני כל כך אוהבת.

דביר יקר,

כעת כשאתה קורא שורות אלה, אתה בוודאי גדול ומבין יותר. מן הסתם אני כבר יותר מבוגרת. כעת אתה עשוי להבין את מה שאני כבר הבנתי מזמן: אנו שייכים לעם מיוחד מאוד. קיבלנו ארץ ומורשת שאין לאף עם אחר ועלינו לשמור עליה. הרי זה מה שבני דביר עשה. עם כל הקושי ועם המחיר שאנו משלמים אנו יודעים שאין לנו ארץ אחרת.

שמור על עצמך דביר קטן.  

אוהבת אותך מאוד.

דליה, אמא של דביר החייל הגדול. 

דליה עמנואלוף, דביר הקטן ואמו יפגשו שוב וייקחו חלק על בימת אירוע יום הזיכרון המרכזי בבריכת הסולטן בירושלים.