להציע לו פרס על כל פיפי? לומדים לעשות בסיר

ההורים, על פי גישת ההיענות לצרכים, הם האחראים לתהליך הגמילה מחיתולים של ילדם והם המנהלים אותו. משמעות הדבר היא שההורים הם המחליטים לגבי זמן הישיבה של הפעוט על הסיר והאסלה, כמובן עד לשלב שבו הם חשים שאפשר להעביר את האחריות אליו. הם אלו שמחליטים מתי להושיב אותו, לכמה זמן ומתי להקימו.

הכתבות הקודמות:

• פשוט אומרים די: יוצאים לדרך הגמילה מחיתולים
• גמילה מחיתולים: איך להתחיל כבר בגיל שנה וחצי
• גמילה מחיתולים: איך צריך להגיב ל"פספוסים"?
  

כלל ראשון: לא שואלים

הניסיון מלמד שילדים "מתוכנתים" לענות "לא" על שאלות כמו "אתה צריך לשירותים?". זוהי ברירת המחדל מבחינתם, והמבוגר ששאל את השאלה המיותרת נשאר תקוע עם התשובה הלא מהימנה. לכן, כשאתם סבורים שהפעוט צריך לעשות את צרכיו עליכם להושיט לו יד, להוליך אותו לסיר או לאסלה ולומר "בוא חמוד שלי, הגיע הזמן לשבת לעשות פיפי/קקי".

כך אתם מדגימים, באסרטיביות, שאתם האחראים על העניינים. בה בעת עליכם להעניק לפעוט את התחושה שאתם מכבדים אותו, משתפים אותו, מתחשבים ברצונו ובאים לקראתו.

דרך אפשרית להעניק תחושה כזו היא להניח לפעוט לבחור בין שתי אפשרויות, שלמעשה יובילו לאותה תוצאה רצויה: "אתה רוצה לעשות בסיר או בשירותים?" או "כשתשב על הסיר, אתה רוצה לראות טלוויזיה או שאקריא לך סיפור?".

פעוטות אוהבים לחוש שהם בעמדת בחירה ולכן יתפתו לענות לשאלות כאלה. התנהלות הורית כזו משדרת את המסר הרצוי: אני, ההורה, החלטתי שעכשיו הזמן המתאים לעשיית הצרכים. עם זאת, אני מתחשב בך וברצונותיך בנוגע לדרך שבה ייעשה הדבר.

אם הפעוט לא משתף פעולה עם דרישתכם, רצוי להשתמש בהסחות דעת. לדוגמה: "אחרי שתעשה קקי, נלך לגן השעשועים", או "כשתשבי על הסיר, אשחק איתך ב...". ולילד בוגר יותר שממאן לשתף פעולה: "אתה רוצה ללכת בעצמך לשירותים או שאני אקח אותך?".

רגע האמת: מתיישבים

עליכם להושיב את הפעוט לעשיית צרכיו לכמה דקות. מן ההכרח שהישיבה תארך די זמן כדי שהפעוט יוכל להירגע ולשחרר את צרכיו. גם אנו, המבוגרים, זקוקים לשהות מסוימת, ואנו הרי מתורגלים בכך. לא כל שכן הפעוט, שכל הטקס הזה חדש לו והוא עדיין כלל אינו רגיל בו.

מקצת הפעוטות ישתפו פעולה וישבו בסבלנות עד לשחרור צורכיהם, אך רבים מהם מתקשים בכך. אם הפעוט לא ישב די זמן, לא עשה את צרכיו ובכל זאת מבקש לקום, על ההורים להתעקש שלא יקום. אם ניתן לפתות את הפעוט להמשיך לשבת בעזרת עניין חדש שנעורר אצלו או בהסחת דעתו - מה טוב.

כדי שנשיג זמן ישיבה סביר, יש להשתדל להפוך את זמן הישיבה לזמן איכות בעבור הפעוטות, כלומר להסב להם הנאה ולמנוע מהם לחוש שהם מחויבים לשבת בעל כורחם.

אם הפעוט לא עשה את צרכיו אף על פי שחלף זמן סביר (כעשר דקות), עליכם להקים אותו ולומר: "ישבת יפה מאוד, כל הכבוד לך. אני רואה שאין לך עכשיו פיפי/קקי. אתה יכול ללכת לשחק וכשיהיה לך פיפי/קקי נבוא שוב לשבת פה".

ועתה, שימו לב, עליכם להיכנס ל"כוננות עליונה". שכן ברוח חוקי מרפי, שניות אחדות אחרי שיקום הפעוט הוא עלול להתחיל לעשות את צרכיו בתחתונים! עקבו אחריו והישארו סמוך אליו כדי שתוכלו להגיב במהירות ולהחזירו לשבת מיד כשהוא מתחיל לעשות את צרכיו.

אם הפעוט סיים לעשות את צרכיו ואינו קם מרצונו, יש לדרבנו לקום, גם אם נוח לו ולכם שימשיך לשבת עוד קצת. עלינו להבהיר לו את הקשר בין הישיבה לבין עשיית הצרכים. 

הפכו את הישיבה על הסיר לזמן איכות (צילום: Shutterstock)

קשיים צפויים בדרך

אם יתעקש הפעוט לקום לפני שעבר די זמן, דרשו ממנו בתקיפות להמשיך לשבת, ולהבהיר לו כי הוא לא יכול לקום אם לא יעשה את צרכיו או אם לא קיבל את רשותכם. כך תבהירו לפעוט שאתם הם אלו שמנהלים את התהליך ושאתם בטוחים בעצמכם.

וזה הדבר החשוב: ככל שיחווה הפעוט את ביטחונכם ועקביותכם - כך יהיה פטור מהדחף לבדוק גבולות. לא יקרה נזק מהיותכם תקיפים - כל עוד אינכם תוקפניים. לא ייגרם נזק משימוש בכוח מסוים - כל עוד אינכם כוחניים ואינכם מגלים אגרסיה כלפי הילד.

ככל שילדכם יבין מהר וטוב יותר שלישיבה על הסיר/אסלה יש מטרה וכי אינכם מתכוונים לוותר עליה, כך תגבר צייתנותו והוא יאות לשתף פעולה. הורים ששוגים בשלב זה ומוותרים עלולים ליצור במו ידיהם את הבסיס לבעיות גמילה בהמשך הדרך.

לצד העקביות יש לקבל בהבנה את הקושי של הפעוט להתרגל לדרישות החדשות. זוהי בהחלט תקופה של לחץ מסוים בעבורו, והקושי טבעי וצפוי. הוא עלול להתקשות בשחרור צרכיו ולחלופין לשחרר רק חלק מהפיפי או הקקי. תמכו בו ועודדו אותו מבלי לוותר על המטרה.

ללמוד להתאפק, ללמוד לשחרר

תהליך הלמידה של הפעוט במסגרת הגמילה בנוי משני שלבים עיקריים: למידת התאפקות ולמידת שחרור.

בשלב הראשון, לאחר שהפעוט התהלך בלי חיתול זמן מה וחווה את תחושת הפספוס על בשרו, הוא לומד לקשר בין שחרור השתן/הצואה לבין ההתלכלכות. לא עובר זמן רב והפעוט לומד לדחות את עשיית הצרכים, או במילים אחרות, הוא לומד להתאפק.

אם בשעות הגמילה הראשונות הוא היה עשוי לשחרר שתן כל 30-20 דקות, הרי שלעתים עוד באותו היום נבחין שהפעוט מצליח להתאפק אפילו שעות אחדות, משום שהוא מגלה את אי הנעימות הכרוכה בהתלכלכות. זוהי הלמידה בשלב הראשון – ההתאפקות. וזהו השלב הקל יותר, יחסית, שרוב הפעוטות צולחים בקלות.

כאן יש לחזור ולהזכיר תופעה שעלולה להטריד את שלוות הפעוט וההורים: התאפקות יתר במשך שעות רבות או ימים. תופעה זו אופיינית יותר לילדים שנגמלים בגיל בוגר יותר, ופעמים רבות היא מתרחשת בשעות הגן. יש ילדים שמסרבים לעשות פיפי בגן ומתאפקים לעתים במשך כעשר שעות ויותר. לעתים עלול הילד להישאר "תקוע" בהתאפקות שלו ולסבול פיזית. מובן שזהו מצב לא רצוי ויש לעזור לו, למשל על ידי הצעה שיעשה פיפי במקלחת.

חשוב מאוד שההורה יקרין רוגע וביטחון כדי שגם הילד יוכל להירגע וללמוד לשחרר. לא משנה כמה מתאפק הילד - בשום פנים ואופן אין להציע לו חיתול!

בשלב השני על הפעוט ללמוד לעשות את צרכיו בזמן ובמקום הנכון, ללמוד לשחרר. זהו השלב העיקרי בגמילה, משום שהפעוט צריך להבין שמעתה והלאה עליו לעשות את צרכיו אך ורק במקום המיועד לכך. עליו ללמוד להפסיק להתאפק, אך רק בשעה שהנסיבות מתאימות לכך.

זה השלב הקשה מבין השניים, ובו לומד הפעוט לשלוט בצרכיו הלכה למעשה. תהליך הגמילה הושלם רק כשהושגה הפנמה נאותה של שני השלבים: התאפקות ושחרור.

חיזוקים חיוביים

רוב ההורים משתמשים בחיזוקים, לעתים באופן אינטואיטיבי וספונטני לחלוטין ולעתים באופן מודע, מתוך כוונה שהחיזוק החיובי יתרום ללמידה ולהתנהגות הרצויה.

הפעוט לומד להתאפק ונמנע מעשיית צרכיו בתחתוניו, משום ששחרור צרכיו בבגדיו מביא לתוצאה שלילית המתבטאת באי נעימות, רטיבות, לכלוך ותגובות לא חיוביות מצד הוריו. התוצאה השלילית מדרבנת אותו ללמוד להימנע מההתנהגות שהביאה לתוצאה זו. כאשר, נוסף על כך, הוא מקבל מהוריו תגובה חמה וזוכה למחמאות על שהתאפק ועשה את צרכיו כראוי, הוא מתעודד להמשיך בדרך זו.

בשלב הראשון רצוי לתת חיזוק מלא: בכל פעם שהפעוט נוהג בדרך הרצויה יש להעניק לו חיזוק חיובי. החיזוק תורם להפנמה מהירה יותר.

עם התקדמות התהליך ניתן להפחית באופן הדרגתי את תדירות החיזוקים ואת עוצמתם, בכל פעם שהילד רוכש מיומנות חדשה ורצויה. על פי רוב אין צורך שהורה ימשיך לשבח ולחזק את ילדו על מיומנות או התנהגות שהופנמה, שכן עם הגיל מתווספות עוד מיומנויות  ועוד הזדמנויות להורה להעניק לילדו חיזוקים חיוביים.

לתפישתי אנו חיים בעידן המאופיין בחומרנות יתר. אינני בעד הענקת פרסים ומתנות לילדים על כל צעד ושעל וכך גם איני חסידת שיטת ה"פיפי-פרס". החיסרון הגדול בהענקת פרסים הוא שהפעוט קושר בין התנהגות חיובית לבין גמול גשמי. ישנו יתרון גדול בהסתפקות במתן חיזוקים רגשיים-מילוליים.

ערכם של חיזוקים אלה לא יסולא בפז משום שאנו יודעים שילדים מטבעם רוצים לרצות את הוריהם וזקוקים לתחושת הגאווה והסיפוק שהוריהם מביעים כלפיהם. לצד נטייתו המסוימת למרדנות ושאיפתו לעצמאות, יש לפעוט הנעה (מוטיבציה) לשיתוף פעולה ולצייתנות. תכונות אלה יקבלו חיזוק חיובי ביותר כשיביע ההורה את רגשות השמחה, הגאווה והנחת מהתנהגות הפעוט.

ההורה יכול להביע רגשות אלו בחיוך, בחיבוק ובנשיקה וכמובן במילים מהללות ומעודדות. לחיזוקים יש השפעה אדירה על נפשו הרגישה של הפעוט, שכן תחושת העצמי בגיל זה עדיין נבנית ומתעצבת. החיזוקים תורמים לדימוי העצמי שלו, להערכתו העצמית ולביטחונו העצמי. 

אם בכל זאת אתם חיים בסביבה שמעודדת מתן פרסים, אפשר לחזק את ההתנהגות החיובית של הפעוט ב"צ'ופר" סמלי. אין צורך להיכנס להוצאות גדולות ואין מקום לפרסים מוגזמים. יש הורים שמסתפקים בהענקת קוביית שוקולד קטנה ואחרים במדבקה צבעונית. די בכך.