גיסו של יונתן ז"ל ממשיך את דרכו בחטיבה
כשניר פגש את רעיה בבה"ד 1, הוא חשב פעמיים אם להתחיל איתה, מאימת אחיה הגדול יונתן שפיקד בגדוד. עם הזמן, הוא ראה במפקד מטיל האימה אדם שאפשר לסמוך עליו באש ובמים, שרוחו מלווה את הגדוד גם לאחר שנהרג
ניר ורעיה זיגדון, בני 25 ו-27, נשואים כשלוש שנים והורים לזוהר בת ארבעת החודשים, חיים בשערי תקווה. הם הכירו לפני כחמש שנים, כשניר, היום סרן מ"פ פלחוד של גדוד דוכיפת בחטיבת כפיר, היה בהשלמת קציני חי"ר בבה"ד 1, ורעיה, שהשתחררה משירות בחיל חינוך כחודשיים בלבד לפני הלידה, היתה בקורס קצינים "של ג'ובניקים", כדבריה.
רעיה נזכרת מתי עלה לראשונה שמו של אחיה, יהונתן: "באתי עם חברה שלי שאיבדה את תיק הצוער שלה, שנענשים אם הוא לא עליך בבה"ד, כדי לקחת אותו מניר שמצא לה אותו. אחר כך היא ואני היינו לפני ניווטים, והיא היתה נורא לחוצה, אז אמרתי לה שתתקשר לבחור שמצא לה את התיק. הוא בהשלמת חי"ר ובטוח טוב בזה".
ניר הגיע עם עוד חבר וייעץ. "כשאמר שהוא בדוכיפת, אמרתי שאח שלי סמג"ד שם. כשציינתי את השם יהונתן, הוא ענה 'יו אני לא מאמין'". בשלב זה עוד לא קרה שום דבר בין השניים: "אני דתייה, ובבה"ד חייבים להסתובב עם כובעים או כומתות על הראש כל הזמן. ניר היה עם כובע, לא ראיתי שיש לו כיפה, ובכלל לא חשבתי עליו בכיוון רומנטי".
ניר לעומת זאת, גילה עניין, אבל גם חששות: "פחדתי והתלבטתי כי יונתן היה שם דבר בגדוד, שקשקנו מפחד וקראנו לו 'משנה טרור'". ובכל זאת, ניר החליט לקחת את הסיכון ודאג להיתקל ברעיה במקומות שונים בבה"ד: "חשבתי שזה מקרי, אבל בדיעבד גיליתי שהוא עשה אחריי מעקבים", היא נזכרת.
כאשר שניהם סגרו שבת, ניר שידע שהוא מסיים את ההשלמה עוד שבוע וחשש שלא יראה את רעיה יותר, הציב זוגות של חיילים חברים בשלוש הכניסות לבית הכנסת בבסיס, כדי שירוצו ויודיעו לו כשהיא מגיעה. ואכן, כשרעיה הגיעה, שוב ראתה את ניר. "בשבת לא צריך כומתה על הראש, אז ראיתי אותו עם כיפה והתחלנו לדבר".
למחרת נפגשו שוב, ואחרי שניר ניסה לחטוף לרעיה את הכומתה כדי שלא תוכל ללכת "היא התעצבנה, לקחה ממני את הכומתה בכוח והלכה, וזהו – מאז התחלנו לצאת". מעל הקשר נותר חשש של ניר מיונתן, ברגע שזה יגלה שהוא יוצא עם אחותו. "יומיים אחרי שסיפרתי ליונתן, הוא התקשר כשהוא עומד ליד השלישה כדי שאתן לו את השם, והתחיל לעשות בירורים", נזכרת רעיה.
יהונתן אישר לרעיה לצאת עם ניר בסמס
בהקשר זה, לפני שלושה חודשים, באזכרה האחרונה, שלוש שנים אחרי מותו של יהונתן, התגלה עוד סיפור על האח מגונן: "גילינו מהמ"פ שלי לשעבר, שהוא קרא לו דחוף למשרד בלילה ותחקר אותו עליי. הוא אמר לו 'תגיד לי את כל האמת!' והוא אמר לו שאני בסדר. בתגובה יהונתן אמר 'יש לך מזל שזה דברים טובים, כי הוא יוצא עם אחותי, ואם היה משהו לא טוב, הייתי שובר לו את הפרצוף".
לאחר שבירר את הפרטים לשביעות רצונו, שלח יהונתן לאחותו סמס נתן לה את ברכתו ואישורו לצאת עם ניר. השניים המשיכו לצאת, ואחרי שנה וחצי התארסו. רעיה מספרת: "זה היה בשבת, וניר אמר שבמוצ"ש אנחנו חייבים לראות חבר טוב שלו שלא הכרתי עדיין. החבר למד בישיבת הכותל, וכשהגענו אליו אמר שאנחנו חייבים לעלות לגג של הישיבה כדי לראות את הנוף".
מפקד קשוח עם לב זהב. יונתן פז ז"ל (צילומים: באדיבות המשפחה ודובר צה"ל)
הדרך אל הגג עברה בתוך הישיבה עצמה, שהיתה מלאה בתלמידים. "זה היה קצת מביך, בחורה בין מיליון ביינישים, אז השפלתי את המבט לרצפה. ואז, פתאום אני רואה נרות לאורך המדרגות, וכשהגענו והרמתי את הראש ראיתי שכל הגג היה מלא בהם, עם שולחן ערוך לארוחה".
בהתחלה אמר ניר שסתם רצה להשקיע, ובהמשך הערב כרע ברך והציע נישואים. "התקשרנו לספר לכולם, ואחי שאל אם 'עשית 90 מעלות עם הרגליים?'" נזכרת רעיה וניר מוסיף: "הוא אמר לי 'יש לך א' להתחתן עם אחותי, ועניתי לו 'כן המפקד, חיכיתי לאישור שלך'".
השמחה הגדולה לקראת החתונה נקטעה שלושה חודשים לאחר מכן, בפברואר 2008. יונתן, שהחל לימודים שבסופם היה אמור לחזור לשרת כמג"ד בדוכיפת, הלך למסיבת יום הולדת של חבר - ונהרג בתאונת דרכים בדרכו חזרה.
פלוגת "קשת יהונתן" מנציחה את המפקד הנערץ
ניר מספר: "במהלך הלימודים הוא המשיך לשרת כמפקד הכנה לקצונה, ובאותו ערב הוא רצה לחזור הביתה כדי להתארגן ולצאת בבוקר לפגישה עם אל"מ איתי וירוב, המח"ט בחטיבה, כדי לדבר על שינויים שרצה לעשות".
-איך ממשיכים הלאה?
רעיה: "אין כך כך ברירה, אי אפשר להיות כל יום באבל, זה לא באופי שלנו ובטח לא היה באופי של יונתן. אני חושבת שהאדם שהוא היה, גורם לך יותר לרצות לחיות, ולחיות במובן של חיים מלאים, זה מאוד קשה ומאוד עצוב, אבל לשקוע באבל זה לא אופציה בכלל".
ניר אומר שהשירות באותו גדוד בו יהונתן שירת, עזר לו להתמודד: "התלבטתי אם להמשיך לתפקיד של מ"פ פלחוד, וכשהציעו לי את אותה פלוגה שהוא פיקד עליה, הסכמתי. גדוד דוכיפת הוא כמו משפחה, וזה נתן לי הרבה כוח להמשיך את הדרך והמסלול שלו".
זוכרים וממשיכים לחיות בדרכו. ניר ורעיה עם בתם זוהר
למרות שאסור לקרוא לפלוגות על שמם של חיילים, נמצא הפיתרון לקרוא לפלוגה תחת פיקודו של ניר במחזור 09 "קשת יהונתן", בהקשר לפסוק "קשת יהונתן לא תיסוג וחרב דוד לא תשוב ריקם". "הגעתי למח"ט וקיבלתי את האישור. כבר בשבעה דיברנו על זה, היה לי ברור שזה יקרה – כדי להעביר את דרכו לחיילים שהכירו אותו. הוא היה מפקד נערץ ועצום, התייעצתי איתו על המון דברים".
ניר נזכר בשיחה האחרונה עם יונתן: "זה היה שבועיים לפני התאונה, והוא אמר לי שאנחנו מאכילים בכפית את החבר'ה ששלחנו אליו לקורס קצינים, ושאנשים מתמודדים הכי טוב כששמים אותם בשטח. אחר כך עשינו שבוע על שמו, ברוח שלו, עם דברים כמו שהוא היה עושה אותם".
רעיה מוסיפה: "זה לא דבר שבאמת קולטים אותו, אף פעם. ככל שהזמן עובר מבינים עד כמה זה לא נתפש. תמיד קיימת התחושה שהוא פה ואיתנו, זה עדיין מוזר כשכל המשפחה נפגשת והוא לא נמצא".
ניר אומר שהגדוד שולח נציגים לאזכרה של כל חייל ששייך אליו: "לצערי יונתן לא האחרון, היה עוד חלל מאז. באזכרה האחרונה היה לי חשוב שכל המפקדים יגיעו, אז סיפרתי להם איזה מפקד הוא היה בשבילי", הוא אומר ומוסיף שבכל שנה מתכנסים החברים, המשפחה והפקודים עם מיקרופון פתוח, ומספרים סיפורים על יונתן.
"מי שרוצה עולה, וזה מדהים לראות איך חיילים שלו מלפני עשר שנים זוכרים שיחת מוטיבציה שהוא עשה להם, או ארוע שקרה בהיתקלות עם מחבלים מצד אחד, ומצד שני איך אמא שלו, האחות והחברה מספרות עליו, יש בזה משהו חברתי יפה מאוד, איך שכל אחד זוכר אותו אחרת", אומר ניר ומוסיף שלפני שנה וחצי הוקם גם גן לזכרו של יונתן, "עם משחקים לילדים וגם מתקני כושר, כמו שהוא אהב".
המסירות לצבא ניכרת אצל רעיה וניר שהיו קצינים, וגם אחיו של ניר משרתים בדוכיפת. לפחות בתקופה הקרובה ניר יישאר בפלוגה, בשאיפה להמשיך הלאה בגדוד ובחטיבה. ונימה מעודדת, רעיה מספרת כיצד הערכים מועברים לדור ההמשך: "בפסח האחרון ניר סגר את החג, אז נסענו אליו לליל הסדר לבסיס, והלבשנו את זוהר במדים וכובע מנומר כמו הלבוש של החטיבה".
לקבוצת הזיכרון של יונתן בפייסבוק
