לחגוג את ה"ביחד"

נכון, מידי פעם קיבלו את הפרס דמויות שנויות במחלוקת חריפה, או דמויות שמעדו באמירה לא שקולה, ונאלצו לוותר על הכבוד שהחברה העניקה להם. אבל, החברה הישראלית בבגרותה ידעה את סוד ההתלכדות.

והיום, תיבת המייל שלי, כמו העיתונים, מלאים במדליקי המשואות אלטנרטיביים. כל עיתון המכבד את עצמו מכתיר מדליקי משואות ומקבלי פרס ישראל מטעמו, או לחילופין את דור העתיד האלטרנטיבי. במקום שהעיתונים יעלו על נס את נבחרי הציבור (בפרוצדורות המקובלות), אומר לעצמו העורך הזריז שאת מה שיודעות לעשות ועדות הפרס יודע גם הוא לעשות באמצעות חבר עיתונאיו.

כך, בעיתון אחד מוצעים ארגוני זכויות האדם, ובמשנהו הפרופסור שנלחם בהם. באחד מציל ילדים ובשני פודה קשישים. המשותף לכולם זה הצורך הבהול באלטרנטיבה. יש להודות שחלק מהמוצעים על ידי העיתונים נראים אכן טובים וראויים, אך השאלה מתגנבת ללב, האם זה אומר שאלה שנבחרו הינם טובים פחות?

יש כאן, לטעמי, החמצה גדולה של העניין. הרי זה ברור שיש יותר מתאימים להדלקת המשואות מאשר מספר המקומות בפועל. וישנם יותר מועמדים לפרס ישראל מאשר ניתן להעניק. ובוודאי ארצנו משופעת בעושי מעשים טובים לשם שמיים, אך האם זה אומר שקומץ הנבחרים אינם ראויים?

חוזרים לגלות

אך הרי לא את עלבונם באנו לדרוש, אלא את עלבוננו. ועלבוננו הוא שאיננו מסוגלים להתאחד ביום המאחד והמלכד והמכונן של כולנו. הרי לא מדובר כאן על שאלות הרות גורל של חיים ומוות. ולא על שאלות של תהליך שלום כזה או אחר. אנו בסך הכול רוצים להרגיש שאנחנו מסוגלים לכבד את מוסדות המדינה שבשיקול דעת ובשכל בחרו במי שבחרו. אנחנו רוצים להרגיש שיש לנו מדינה. ולהרגיש שיש מדינה זה אומר שאנחנו יודעים לכבד את המוסדות שאנחנו ואבותינו הקמנו פה "בארץ חמדת אבות".

האם זה יצר ה"איפכא מסתברא" היהודי המפורסם שחייב לשלול את שיש, תוך הנפת הבוהן באותה תנועת יד למדנית טיפוסית? או סתם יצר הרע של מי שיש בידם הכוח לפרסם כל הגיג, חשוב יותר או פחות, שעולה בדעתם?

לדעתי חמור מכך: אין לנו די ענווה. לא למדנו את סוד יצירת המרחב הפנוי שמאפשר לחפש את המשותף, מעורפל ככל שיהיה. איננו מוכנים לוותר על האמת האישית והפנימית שלנו.

אנו מעדיפים את האמת הפנימית המחודדת שלנו, על פני החלטה של ועדה רשמית. זהו סימפטום המעיד על מחלה קשה, שמהותה האמיתית היא התפוררות הממלכתיות. היא התפוררות תחושת הגאווה בכך שיצאנו מהעיירה אל מדינה. יש בנו שאיפה גלותית כמוסה שעוד לא עקרנו אותה מלבותינו. השאיפה לגלות, שבה היינו יחידים אך לא השתייכנו ליחד ממשי.

כולנו אחים

בעיניי תמצית קיומה של המדינה מבוטאת בספק תביעתו-ספק תחנוניו של יוסף: "את אחי אנוכי מבקש". המשמעות של הקמת מדינה היא יצירת "כלל" שלא מתעלם מהפרטים המרכיבים אותו ובוודאי של דורס אותם, אך מהווה להם לא רק ביטחון פיזי אלא גם מעניק

משמעות של שייכות ומשמעות.

יש כאן במדינה שלנו מימוש של היות כל אחד מאיתנו חלק מ"עם" בעל תוכן רוחני מוסרי פנימי ומיוחד. יש בינינו ויכוחים רבים על המשמעות הפנימית של היותנו "עם", ומהי יהדות, ומה הקשר בין העם ליהדותו, אבל מכנה משותף אחד יש לרובנו - אנחנו מחפשים מכנה משותף עמוק ומחבר.

ולכן, יש לנו סיבות טובות להלל ולהודות ולשמוח בגאולת ישראל, בחלום הדורות המתגשם אל מול פנינו. חשוב מאוד שנדע לשמוח במה שבנינו, ונדע להתאחד, לפחות ביום שתמצית עניינו הוא מימוש ה"ביחד".