תישאר אהבתי, איליק שלי

בשבילי, היום הזה מוקדש לשמואל אחי ולאֶיִליק בננו. אחי הטייס טלפן אלי במלחמת ששת הימים ואמר "חיסלנו את כל חיילות האוויר שלהם" ובמלחמת יום הכיפורים הטיס את דדו הרמטכ"ל מתחת לטילים, וישב עם טייסים רבים בראש שפוף על חברים רבים כל כך שלו שנפלו. שתי המלחמות הללו, שכל כך שונות היו וגם אלה שבאו אחריהן, המחישו שלא ניתן לשואה נוספת לאיים על העם היהודי.

יש לנו מדינה, יש לנו חיים, יש לנו בנים לוחמים המגינים על קיומינו. גם אתה, איליק שלי, הגנת עלינו. איליק לא הושמד, הוא לחם. רק נעל אחת חזרה עם חפציו, אבל הוא לא היה לבד. הוא היה עטוף לוחמים, מגינים, עטוף באהבה.

בתמונה: אורנה שמעוני מספרת את בנה, יום לפני גיוסו לצה"ל

כל נופל, כל משפחה שצונחת לתהום השכול, מעלה שוב את השאלה האם קורבן שווא הוא, האם הכרחי היה. ביום הזיכרון לשואה אנחנו מקבלים את התשובה הרבה יותר מאשר בזיכרון הפרטי. גם היום, אם לא נגן על עצמנו לרגע, לא נהיה. נושמד. גם היום העולם מוכן בעמקי לבו להשתחרר מהמועקה הזו של העם היהודי. מוכן היה למדינה פלסטינית במקום ישראל ולא ליד ישראל.

מדי שנה עולה הוויכוח האם נכון להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות. לי נכון הוא. אני רוצה אתכם איתי ביום שבו בני נתן את חייו למען העצמאות שלנו. גם אם בוכים, אני רוצה שבערב תצאו לחגיגות עם הזיכרון שבלב, ומחר תשמחו עם משפחותיכם בפיקניקים עם איל בלב. תרגישו כאילו גם הוא נמצא במשהו אצל ילדיכם. ילדים שלו לא יהיו.

בכל אחד מילדיכם יהיה משהו מהפריק המיושב, מהמאמין, משהו מערכים בלי מרכאות. משהו בילדים שלכם שחושב על השונה ועל הנזקק. משהו שתטביעו בתוכם במקום "טוב למות בעד אידיאל" (כך כתבו חבריו של איל בחוברת המחזור, סיום י"ב בבית ירח). ואם מדברים על אידיאלים, איני יכולה שלא להזכיר את גלעד שליט, סביבו נעים כל הערכים עליהם חינכנו אתכם ועליהם חלקם נתנו חייהם. עבורי, חילוצו מהשבי הוא מלחמת קיום, שכן בלי ערך הרעות והערבות ההדדית לא תוכלו להילחם.

איליק שלי עם השיער המתולתל הארוך, המדים, הטנק המחורר, ריח הגריז מהידיים, זיעת גופו בבגדים, הכל בנשמתי.

איליק לא יפקוד אותי בחלומי מחבק אשה אהובה. יישאר בתמונות, במקום עם ילדים מתרוצצים, בתמונות מניף גבוה את נכדיי, מאושר איתם.

רק געגועים נותרו. תחושות של מגע,

דמות שמשתקפת מכם,

תנועה שלכם שמזכירה אותו,

טון דיבור שנשמע, מחזיר צליל קולו.

תלתליהם של נכדי כקטיפה שלו בידיי.

לא יחלום, יישאר בחלומי, לא יאהב, יישאר אהבתי. שלי תמיד.

סגן איל שמעוני, בנם של אורנה ועוזי, נפל בקרב בלבנון ב-18 בספטמבר 1997. בן 21 היה במותו.