השתניתי, אבל החלטתי לנצח

הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, בהם נרצחו מאות ישראלים חפים מפשע ואלפים נפצעו. משפחות שלמות נעלמו כלא היו. תינוקות, וילדים לצד בוגרים וזקנים - כולם נפגעו. מדינה שלמה הייתה שרויה בטראומה ובכאב וכולנו הכרנו מישהו שנפגע או נרצח. אך קשה להבין את המשמעות האמיתית של כאב האובדן, עד שהשכול דופק על דלת ביתך.

זה היה יום שלישי, השעה היתה 23:00: ישבתי בבית קפה עם חבר, כשחברה ששירתה בכוחות הביטחון הודיעה לי על פיגוע בראשון לציון. עזבנו את בית הקפה ונסענו מיד לעזור לנפגעים. כשהגעתי למקום הפיגוע, ראיתי את רכבו של אבי. בעודי המום, נפגשתי עם אחי ויחד נסענו למכון לרפואה משפטית. לאחר כחמש שעות, קיבלנו את הבשורה המרה.

"סעו לאמא, תתחילו חיים חדשים"

"קובי, אני מצטער, אבא שלך נרצח בפיגוע", אמר לי פרופ' יהודה היס, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית. ביקשתי לראות את גופתו של אבי, אך פרופ' היס אמר כי "לא ניתן לזהות את אביך. ידענו שהוא היה בזירת הפיגוע מכיוון שבפרטים שמסרתם, ציינתם שהייתה לו רגל תותבת. מצאנו בזירה חלקי מתכות של רגל תותבת, וכך ידענו שאביך נרצח - אך לא נשאר מה לזהות". חזרתי וביקשתי שוב ושוב לראות את גופתו של אבי. טענתי שאני מסוגל לעמוד במראה הגופה המרוטשת, אך פרופ' היס חזר ואמר "אני מצטער, אין מה לזהות". שאלתי אותו: "אז מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו?" והוא ענה - "סעו אל אמא שלכם, ותתחילו חיים חדשים".

קובי קמחי בהפגנת תמיכה בישראל בארה"ב

גדלתי וחונכתי בראשון לציון על-ידי זוג הורים לתפארת. אנשים צנועים, אך מיוחדים מאוד. הורים רגישים, שהקדישו כל רגע עבור ילדיהם. אני זוכר את אבא שלי, עוד ממש מגיל צעיר. אני זוכר את הימים בהם היה הולך למילואים. הייתי מתגעגע אליו וחושש שמא יקרה לו משהו בצבא. כשהיה חוזר, תמיד אבל תמיד, הביא ופלים ושוקולד. אני זוכר אותו מלמד אותי לרכוב על אופניים ומשחק איתי כדורסל. הייתי כל כך קטן ולא יכולתי לקלוע לסל, אז הוא הרים אותי, כדי שיהיה לי קל יותר. הייתי הכי מאושר בעולם.

אני זוכר את הטיולים המשפחתיים לים המלח, לאילת, לכנרת, לחיפה ונהריה. לעולם לא אשכח את הפציעה שלו לפני 23 שנה, כאשר המכונית בה הוא נהג, התפוצצה באמצע נסיעה. אבא איבד את רגלו ושתי ידיו, שנפגעו בצורה חמורה, חוברו לפלטינות. תקופה ארוכה וקשה עברנו, תקופה של שיקום בתל השומר. ימים רבים בהם הוא למד לחיות עם רגל אחת ועם שתי ידיים שהעצב בחלקים רבים מהן נפגע.

אני זוכר את אבא מייעץ לי כשהיתה לי חברה ראשונה. כשהייתי חייל, הוא נסע יחד עם אמא שלי עד חיפה לבסיס בו שירתתי, על מנת לאכול איתי ארוחת בוקר. אבא כל כך רצה לראות אותי מסיים את הלימודים לתואר ראשון אך לצערי, הוא לא זכה לכך.

גם בחלוף תשע שנים, הכאב עדיין פה. גם במלים הללו שאני כותב, דמעות עולות בעיניי ובלבי. הגעגוע לא עוצר. הזיכרונות מתרחקים והחלומות על אבא הופכים להיות המציאות היחידה בה אנחנו נפגשים. השתניתי. התבגרתי ממש תוך רגעים. החיים דחפו אותי אל עולם כה אפל, אך החלטתי לנצח. החלטתי להיום חזק ולדחוף עצמי קדימה, אל מקום של עשייה. מקום של נתינה. וכך להרים יחד איתי נפגעי טרור רבים אחרים מרחבי העולם ולהילחם על שמה של מדינת ישראל בהסברה אפקטיבית ואמיתית.

 קובי קמחי, 33, מתגורר כיום בניו-יורק, שם הקים יחד עם שרי סינגר את ארגון "לב אחד" למען משפחות נפגעי הטרור. בין היתר ארגנו קייטנות בחו"ל לילדים ממשפחות נפגעי טרור.