הירוק עדיין ירוק מאוד: השירה של לאה גולדברג
אדם נכנס למכונית ומקשיב ל"בארץ אהבתי", "ימים לבנים" או "למחרת", שמתנגנים בדרך קבע: שירתה של לאה גולדברג מהווה נדבך חשוב בעולמינו הרגשי והמוזיקלי. במלאת 100 שנים להולדתה, רפי וייכרט חוזר למחזור "שירי סערה"
לוּ אפשר היה להקים את לאה גולדברג לתחייה דומני שהיה שוטף אותה אושר גדול - או לפחות סיפוק - למראה נוכחותה בחיינו. מאה שנים מהולדתה ו-41 ממותה חלפו, ועדיין יצירתה מקיפה את מעגל חייהם של ישראלים רבים ומהווה נדבך חשוב בעולמם הרגשי, הלשוני, המוזיקלי.
גולדברג. בלתי נשכחת (צילום: דוד אלדן, לע"מ)
אדם נכנס למכונית ובדרך למקום עבודתו מתנגן "בארץ אהבתי" בלחן הקלאסי של מוני אמריליו ובביצועה מלא הגעגוע של רוחמה רז. הוא חוזר בצהריים והנה, באמצע רוגזת הפקקים, מבקיע אליו "ימים לבנים", היישר ממיתרי הגיטרה והלב של שלמה יידוב, והוא נכבש בקסמם של ימי הקיץ על כל יפעתם ובדידותם, עת האדם עורך את חשבון ימיו בזמן ובמרחב.
"ימים לבנים". להיכבש בתוך הקסם
נערה או נער המגיעים לחטיבת ביניים ולתיכון, גם אם לא יפתחו בעצמם את ספר שיריה שמונח אלכסוני על מדף הוריהם, יתקלו במהלך השנים בשירים כמו "לתמונת אמא", בשיר משירי "אהבתה של תרזה די מון", בפרק מ"שירי סוף הדרך" או ב"האומנם עוד יבואו ימים".
בפעילויות שונות של תנועת הנוער ישבו המשתתפים לנוח ומישהו יפרוט על גיטרה שיר מולחן. רבים לא ידעו, מן הסתם, מי חיבר את המילים ורק ידעו לומר שהמלחינים או הזמרים הם שלום חנוך, שלמה ארצי, יוני רכטר או יהודית רביץ, אם למנות כמה מן השמות.
קלאסיקה אמיתית. ספרי הילדים של גולדברג
והאם מוכרים לנו הורים רבים שיותירו את מדפי הספרייה של ילדיהם בלא "דירה להשכיר", "המפוזר מכפר אז"ר", "איה פלוטו" או "מה עושות האיילות"?
משירים לשטרות
רוחה של לאה גולדברג מפעמת בשלל שיריה, סיפוריה, תרגומיה, מסותיה, מחקריה, מחזותיה, מכתביה. ברבות השנים נכתבה עליה שורה ארוכה של ספרים ומאמרים, חלקם אקדמיים, אחרים לקהל הרחב. המשורר טוביה ריבנר, שהיה מקורב אליה מאוד, כתב עליה מונוגרפיה מקיפה וערך, בין השאר, את שלושת הכרכים ובהם מכלול שירתה. בשנים האחרונות ראו אור מהדורות חדשות של כתביה, דיסקים המוקדשים לשירתה ובהם מיטב האמנים, ותיקים וצעירים, שרים משיריה וגם של שירים מוקראים (בקולה של המשוררת; בקולה של הבמאית והשחקנית מיכל בת אדם).
ואם עדיין היו לנו ספקות באשר למידת ההיכרות עם לאה גולדברג, הרי שבקרוב תגדל החשיפה והמשוררת תהיה בת-בית רצויה ברוב הבתים בישראל, או לפחות בכיסים, בדמות השטרות שעליהם יתנוסס דיוקנה.
במלאת מאה שנים להולדתה אתייחס בקצרה למחזור השירים "שברי סערה" על חמשת פרקיו. מחזור זה, שבו מופיעים בהצבר שלל המוטיבים המוכרים משירת גולדברג, משלב בין תופעות טבע למצבי נפש. מתוכו זכה להתפרסם ברבים הפרק החותם: "למחרת", המוכר יותר בשורתו הראשונה "הירוק היום ירוק מאוד", שהלחינה ושרה בעוצמה ובחיוּת יהודית רביץ.
בשיר הראשון, "אלמלא הרוח", המשוררת מתארת את חרדתו הקיומית של אדם במרחבי העולם, שילוב מייסר של פחד וערגה. הרוח (גולדברג בוחרת בלשון זכר) לא מאפשר לאדם לשמוע את קולו כשהפחד והלילה משתלטים על ישותו. אמנם הבוקר נושא בחובו שינוי בהביאו עמו את הערגה אך הצירוף "הערגה הֶחְרִידַתְנוּ" דומה לתחושה מליל אמש: "איזה פחד נטע בליבנו הלילה".
"את כל הקולות נושא הרוח"
השיר מסתיים באובדן הקול ("את כל הקולות נושא הרוח") ובאובדן הצבעים, הפנים החיוורים שאינם מאפשרים לראות את דרכו החיוורת של הרוח. החיוורון של החוץ משתלט על הנפש. המשפטים המפותלים מייצרים תחושה של אדם שאובד, מלא צער, בסערת חייו שבה איננו מסוגל לשמוע אפילו את קולו שלו.
השורות: "הולך הרוח ובא הרוח/ ואת כל הקולות נושא הרוח", מצביעות על מצב הרוח גם במובן הנפשי, שהרי לאה גולדברג מביאה אל שירה את תפיסת העולם שמנסח קהלת: "סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ" (א', ו').
בשיר השני, "עץ עקור", נתקפת המשוררת תוגה לנוכח עץ שנעקר משורשיו אולם בה-בעת מגלה גם שמחה על כך שקיצו של העץ איננו גורר מוות נוסף של יצור חי משום "שלא בנתה בו שום ציפור קינה!".
מול האלגיה (וראו כפל המשמעות של "קינה") על כך שהרס העץ נשא עמו לעד ל"ארץ לא נודעת" את "כל אביביו/ וכל סתויו" מציבה המשוררת את האוֹדָה, את שיר ההלל לציפור אחרת ששרה בעץ אחר, שלא נעקר, את המזמור "לְנצח שמחתהּ". אמנם זאת "ציפור פותה" אבל, לכל הרוחות, היא חיה ושרה. כאן מצליחה המשוררת לברך על החיים ועל השירה מתוך העמידה מול חוויית האובדן והמוות. השורה "אשרי הבודדים במיתתם!" מתכתבת, בין השאר, עם שירו הנודע של אהובהּ, המשורר המופלא אברהם בן-יצחק (סונה) ובעיקר עם שורות הפתיחה שלו: "אשרי הזורעים ולא יקצורו/ כי ירחיקו נדוד".
"מה צמח, מה קמל ומה נעקר מלב" (צילום: index open)
בשיר השלישי: "החכמים יעידו", שוב הופכת גולדברג את היוצרות. אף שהחכמים יודעים שאי-שם השמש עוד מאירה ו"כי שם מאחורי עבי-השחור/ לא ישקר הנצח שֶׁלָּאור", הרי שבהווה הילדים רואים "רק בבואת ברקים" ושומעים רק את "הד הרעם". לשיטתה של גולדברג על האדם לחנך את עצמו לקראת אותה חוכמה שיודעת כי גם לאחר הסערה יש יום שמשי, גם לאחר המשבר הנפשי ייתכן שיבואו רגעי שלווה. זו חוכמתו של האדם הבוגר שהילד טרם הפנים, והמשוררת, המקישה מן החוקיות שבטבע אל הטבע האנושי, מצפה גם מאיתנו ללמוד את הפרק הזה.
בשיר הרביעי: "הגננים היום עצובים", יוצרת המשוררת אבחנה בין שתי תגובות על הגשם. הגננים - אלה שתפקידם לשמור על הגינה - עצובים. כנראה משום שהגשם מסכן את פועלם. לעומתם האיכרים מברכים על הגשם, משום שהוא מאפשר את צמיחת יבולם. בלב הפרק פונה המשוררת אל נמען גברי, ומתוך מחזור ההרס והצמיחה שבטבע מבקשת ממנו "אל תשאל/ מה צמח מה קמל/ ומה נעקר מלב".
לפי תפיסתה שאלות אלו מיותרות משום שבעתיד הקרוב הגשם יְפנה את מקומו לקשת-בענן. אחרי הגשם או המבול המטפורי-מיתולוגי יגיעו החיים-שאחרי, התקווה. ובכל זאת המשוררת מסיימת בהווה, כי מי שבוכה או מברך (והזוג שבשיר מתואר במילים "שנינו/ אובדי עצה") עושה זאת מתוך סבלו או שמחתו כרגע, ולא מתוך הפרספקטיבה הממתנת של הזמן.
"ומאוד לא פשוט לחכות". רביץ שרה גולדברג
כמה פשוט ונפלא הניסוח שבו מתחיל ומסתיים הפרק: "הגננים היום עצובים/ אבל האיכרים/ מברכים על הגשם". והנה לפניכם השיר האחרון, "למחרת", על שני בתיו המושלמים בני שש השורות, על כל האינטנסיביות שלו, על דחיסותו התחבירית רווית החזרות (האנפורות שבתחילת השורות, האפיפורות שבסיומן) וההלחמה של שורה לשורה בשימוש תכוף בוו' החיבור. כמה צבעוניות יש כאן ואיזו סערת תחושות:
"הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד.
וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד.
וּקְצָת שְׁחוֹר וְאֵין לֹבֶן בּעִיר.
וְהַנִּסְעָר הַיּוֹם נִסְעָר מְאֹד.
וְהֶעָבָר הַיּוֹם – עָבָר מְאֹד.
וּקְצָת עָתִיד. וְאֵין הוֹוֶה בָּאֲוִיר.
וְעוֹד לֹא קַל לִנְשׁוֹם, וְעוֹד לֹא קַל
לַחְשׁוֹב מוּל זֶה הָרוּחַ הַנִּפְתָּל.
וּמְאֹד לֹא פָּשׁוּט לְחַכּוֹת.
הַסְּעָרָה נוֹגַעַת בָּרִיסִים,
וּמִשְׁתַּבֵּר כָּל רֶגַע לִרְסִיסִים.
אַךְ הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד".
בניגוד לחיוורון שהציף את התודעה בשיר הראשון, כאן רואה המשוררת את הצבעים בעוצמה רבה. אין לובן בעיר אבל שולט בה הניגוד שבין הירוק (מים, פריחה, חיים) לאפור ולשחור - של ענני הגשם? של הקדרות שבנפש? שכן "הנסער היום נסער מאוד".
הרוח שהדביר בשיר הראשון כל קול, כל רצון לחיים, מקשה גם כאן על הנשימה. קשה היא הציפייה לקשת-בענן שתבוא אחרי הסערה, לאהבה שתפציע אחרי הבדידות. אבל יש "קצת עתיד" ויש התרחקות מן העבר המכאיב. איזה משפט ישיר ומלא חשיפה: "ומאוד לא פשוט לחכות".
גולדברג יכלה לחתום באקורד הפסימי של המשבר: "הסערה נוגעת בריסים/
ומשתבר כל רגע לרסיסים". זה סיום טרגי מצוין, בצמד שורות בעלות חרוז מושלם. אבל גולדברג לא מחפשת את האסתטיקה של החתימה השירית. היא תרה אחר ההצדקה להמשך החיים. לכן חשוב לה לחזור אל שורת הפתיחה ולהתעקש ש"הירוק היום ירוק מאוד". המילה החד-הברתית, "אך", שבראש השורה האחרונה עושה את כל ההבדל והופכת את השיר מתיאור של תבוסה לניצחון הרוח האנושית על כל גליו ומשבריו של סער הקיום.
אכן, כשאנו קוראים בשירתה של לאה גולדברג, עשרות שנים אחרי שנכתבה ונחתמה, הירוק היום ירוק מאוד, ירוק לעד, והנפש המתגעגעת פורשת כנפיים ונוסקת לגבהים.
