לנגן על הבית
במקום לראות את פרל ג'ם באנגליה, יצא הרן יפה למלחמת לבנון השניה, ממנה חזר פצוע אנוש. את השיקום המוצלח הוא חייב לרופאים, וגם למוזיקה. "לפני הפציעה, ניגנתי שירים מתוקים. היום אני רוצה להשתולל, לעשות רעש", הוא אומר
באוגוסט 2006 הרן יפה חיכה רק לדבר אחד: כמו בכל שנה מאז 2004, במגירה בבית חיכה לו כרטיס לשלושה ימי חלום באנגליה של סוף קיץ, או ליתר דיוק – לפסטיבל רדינג השנתי, הפנינג מוסיקלי אדיר שמארח להקות ענק. הקיץ של אותה שנה עמד להיות מוצלח במיוחד, עם ההודעה על הופעתה הראשונה של להקת פרל ג'אם בבריטניה, מאז שנת 2000.
האזינו לשיר של הרן יפה - "תסמונת קרב"
רק שבועיים וכמה שעות טיסה עמדו בין יפה לבין אדי וודר. אם זה היה קיץ כמו כל הקיצים, הרן היה חוגג את החופש והמוזיקה בדרכו שלו, עמוק בתוך ה"מוש פיט" של הקהל, מוציא אגרסיות ואנרגיה לצלילי הלהקה האהובה עליו. אבל 2006 לא הייתה שנה רגילה, ומכשול קטן בשם מלחמת לבנון השנייה הספיק בכדי למנוע מהרן לקפוץ לצלילי "Even Flow". יפה, במקור תושב אמירים שבצפון, הביא את זה על עצמו, כשבחר להגן על מקום מגוריו ספוג הטילים.
ברוך הבא לחיים שלך
"באותו זמן גרתי בתל אביב, חייתי חיים רגילים. לא חייתי בכלל את כל מה שקרה בצפון", הוא נזכר היום, במרחק שנים מהחלטה של רגע אחד ששינתה את המציאות כפי שהוא מכיר אותה לכל חייו. "ואז שכן של ההורים שלי חוטף קטיושה על הבית. אז אם יורים במושב אמירים, צריך לעשות משהו.
"הרמתי טלפון לקצינת קישור שלי ושאלתי אותה למה אך אחד לא קורה לי. אז היא ענתה לי 'אתה לא ברשימת גיוס, אתה לא צריך להגיע. תראה בזה המזל שלך. לא צריך אותך, אל תבוא'. התקשרתי למ"פ שלי והוא ענה לי את אותה התשובה - 'תראה איזה מזל יש לך'. אמרתי לו 'יאללה יאללה' והלכתי לתפוס אוטובוס מתל אביב, עם חיילים אחרים".
יפה עם שיחרורו מבית החולים (צילום: צביקה טישלר)
אלא שכמו תמיד במקרים הללו, ואולי קצת כמו בסרט מלחמה הוליוודי מתוקצב היטב, כשהרן כפה את עצמו על מלחמת לבנון, זו דאגה להוכיח לו שעדיף לא להתגרות במזל. כמה אימונים ו-12 שעות לאחר מכן, כבר היה יפה בדרכו לבית החולים במצב אנוש.
המשימה לכבוש את מרג' עיון, עיירה לבנונית מול מטולה, הייתה אחת מהאחרונות של אותה המלחמה, שהסתיימה חמשה ימים בלבד לאחר מכן. חמישה ימים שבהלכם שהה בבית החולים, לאחר שטנק הפומה
ששהה בתוכו חטף פגיעה ישירה מטיל נגד טנקים. "קיבלנו קריאה ללכת לחלץ שני טנקים שנתקעו בדרך. אמרו לנו לעשות את זה זריז, כל עוד יש לילה. ולקח לנו טיפה יותר זמן ממה שחשבנו". הוא נזכר.
"כשהיינו בדרך לגבול, השעה כבר הייתה שמונה בבוקר. מסיבה שאף אחד לא יודע השיירה נעצרה. כמה שניות אחר כך שני הטנקים שהיו לני חוטפים טיל. בטנק שלנו מבינים שאנחנו הבאים בתור. הנהג נוסע רוורס, ואנחנו קולטים שיש כבר טיל בדרך אלינו.זה מרגיש כמו נצח, אבל זה עניין של שניות. אני מנסה לפתוח את פתח המילוט, אבל הוא לא נפתח. ואז חוטפים טיל".
פיצוצים על הגיטרה
מה שקרה אחר כך, מעט מעורפל בזיכרונו. יפה מוצא את עצמו שוכב על רגלו הקטועה של המ"פ שלו, שזועק ומפריע את שלוותו של הרן, אשר משוכנע שמעבר לכאב ברור ברגל, לא נגרם לו כל נזק. הוא מספיק לראות ידיים מרימות אותו ושולפות אותו מהכלי הבוער, על רקע טילים וארטילריה. הוא לא זוכר כל כך הרבה מאז, בערך מהשלב בו פניו נשרפו והוא איבד את הכרתו. במשך עשרת הימים שחולפים, בית החולים רמב"ם כבר הכין את הוריו למותו הצפוי של בנם, ובשלב מסויים אף קרא להם להיפרד ממנו. אבל להרן יפה היו כרטיסים להופעה של פרל ג'אם, וכנראה שגם הגוף שלו ידע את זה.
"התעוררתי עשרה ימים אחר כך. בטוח שאני בשבי. הכל ירוק מסביב, אני לא יכול לזוז וכל מה שאני זוכר זה שכאבה לי הרגל. ניסיתי להתפתל ולברוח, ואז באה האחות ואמרה לי 'אתה בסדר, אתה חי, תירגע. אתה בארץ'. כמה שעות אחר כך מגיעה גם המשפחה ומסבירים לי שלא עברו רק כמה שעות, אלא עשרה ימים. וכשאומרים לי מה התאריך, אני אומר להם 'חבר'ה תשחררו אותי, כי אני צריך לטוס להופעה של פרל ג'אם'. והם אומרים לי 'בסדר בסדר, שתוק. אתה לא הולך לשום מקום'.
אדי וודר (צילום: Gettyimages)
יפה פספס את כל ההופעות של אותו הקיץ והוגדר כבר אז כפצוע הקשה ביותר ממלחמת לבנון השנייה. מכוסה כוויות, איבריו הפנימיים הרוסים לחלוטין, מתחת לתמונה ענקית מהופעה של ה"פו פייטרז" שהובאה לחדרו בבית החולים, הרן תחיל מסע שיקום שימשך שנה וחצי, במהלכו גילה יכולות נפשיות שלא ידע שהיו קיימות בו. הוא חייב לא מעט לרופאים של מחלקת טראומה ברמב"ם, שלא ויתרו עליו גם כשמצבו היה אנוש. אבל חלק בו זוקף את השיקום לגיטרה ופסנתר שהובאו למיטתו, והפכו את תהליך השיקום הארוך והמייגע שלו למסע מוזיקלי אמיץ.
עף על זה
"הייתי כל היום עם האייפוד באזניים. נכנס איתו לניתוחים, שומע מוזיקה כל הזמן. את רוב הריפוי בעיסוק שלי הייתי עושה על גיטרה ופסנתר. הייתי פותח בכוח את האצבעות, יכולתי להפעיל את האגודל אבל לא לגמרי. הייתי פורט על הגיטרה בשביל לשמוע צליל. פותח את היד, שם על המיתרים ונותן אקורד, במשך שעות. כאבי תופת, מפוצץ ממורפיום, רק מנגן. פותח יד, מניח אותה על הפסנתר על החשמלית, מסדר הכל ולוחץ. ככה כתבתי שיר בשלוש אצבעות. שיר שקוראים 'The Way Up'. אני אומר שם – 'If I can't walk, Then I guess I should fly' ("אם איני יכול ללכת, כנראה שעליי לעוף").
ויש גם סינגל. "תסמונת קרב"
היום, חמש שנים אחרי, ולאחר שבילה תקופה ארוכה בארה"ב במתן נאומי מוטיבציה לסטודנטים, ילדים ופצועי מלחמה בכל רחבי היבשת, הוא עומד לפני שחרור אלבום ראשון, כולו באנגלית. לא צריך להיות בקיא מדי בסיפורו של יפה כדי להבין על מה השיר "תסמונת קרב".
בשיחותיו עם פצועי מלחמה אחרים גילה יפה כי נזק שנגרם למערכת העצבים בעת הטראומה, גורם להם לחוות שינויי טמפרטורה קיצוניים. הוא יכול לחוות קור גדול באמצע הקיץ, ממש כפי שהוא מתקשה לישון היום וחולם על ילדים עם רובים. אבל כשתסתכלו על הרן יפה היום, לא יהיה לכם מושג שמדובר בפצוע מלחמה. חסון, מקועקע, יפה חוגג את החיים בהופעות בעולם, נכנס לתוך ה"מוש-פיט", צונח ממטוסים ועושה סנואו בוארד. את גישתו החדשה למוזיקה, הוא זוקף למלחמה ההיא.
"חזרתי פתאום לשמוע להקות שהייתי שומע בגיל 15, אין לי אשמה יותר, וגם כל האלבום שלי זה פופ לגמרי, רועש נורא עם המון גיטרות. מבחינה מלודית זה 'פלסיבו' ומבחינת סאונד גיטרות זה 'פו פייטרז', מאוד ניינטיז. מגביר את הווליום לא לעשר אלא לאחת עשרה, כמו ב-'ספיינל טאפ'. גם כל הגישה שלי לגיטרה ולאמנות שלי השתנתה. לפני הפציעה, ניגנתי שירים הרבה יותר אקוסטים, מתוקים. אחרי הפציעה אמרתי לעצמי - ''ברור שאני אוהב לעשות רעש, אני שומע רעש. אני רוצה להיות ילד, להשתולל, לעשות רעש, לנגן עם הגיטרה לא מכוונת. בא לי לנגן הכי חזק, זה מה שבא לי". הוא אומר.
עושה רעש. יפה עם הגיטרה (צילום: טל שחר)
את עניין ההופעה של פרל ג'אם הוא סגר לא פעם אחת מאז, ועוד הספיק לראות לא מעט להקות ולהתפרע בפסטיבלים הגדולים ביותר, כאילו מעולם לא הוכרז כמת. אולי בגלל זה הוא נושא בגאווה היום קעקוע גדול על ידו השמאלית, עם המילה "Alive", בדיוק כמו השיר ההוא של "פרל ג'אם".
היום הוא גר בתל אביב, עובד ומנגן כאילו אין מחר. מרגיש קצת זנוח, אבל עדיין "מת על המקום הזה". מאז הפציעה, על הצוואר הוא עונד שרשרת עם תליון שהכינה לו אמנית צרפתייה, עוד בזמן ששהה בשיקום. "אתה חי רק פעם אחת", נכתב שם, "אבל אם אתה עושה את זה טוב – אז פעם אחת מספיקה".
