כתבי ynet בחרו: הספורטאי הישראלי שלי
מחמיצן כרוני, האיש והמפה, בריון שמרביץ ומזיל דמעה וזו שמתעקשת לא להיכנס לעשירייה הראשונה בעולם - אלו הם הספורטאים שמסמלים יותר מכל את המדינה. עוד לא ניחשתם? התשובות בפנים. ומה דעתכם? טקבקו
שחר פאר: בגלל ההקרבה לנבחרת
לאורך 63 שנותיה, מדינת ישראל לא ייצרה יותר מדי כוכבי ספורט, בלשון המעטה. ביום העצמאות הנוכחי, אם נרצה לספור כמה סופרסטארים אמיתיים יש לנו, כנראה שאצבעות יד אחת יספיקו, אפילו פחות מכך. ברשימה של רובנו ייכנסו בוודאי עומרי כספי שהגיע ל-NBA, הליגיונר הבכיר יוסי בניון, שכבר שנים משמש כשגריר שלנו בקבוצות הגדולות באירופה, ושחר פאר.
שחר פאר. בגלל הנחישות והעקשנות (גטי אימג'ס)
ואם מדברים על פאר, אז היא סוג של דוגמה קלאסית ליישום של צבריות בספורט. עקשנות, אופי מיוחד, פייטרית שלא מוותרת בשום מצב ואחת שרושמת קאמבקים אדירים (הסמל המסחרי שלה עד לא מזמן) - כל אלה מילים די נרדפות לצבר בכל מילון לא רשמי. תכונות שהפכו אותה לספורטאית מספר 1 שלנו בחמש השנים האחרונות.
שחר, שמגיל ארבע פיתחה ומימשה את חלומה להפוך לטניסאית מקצוענית דרך עבודה קשה ולפעמים גם בלתי נתפסת לאנשים שפויים, נהנית מפירות ההתמדה שלה. היא הפכה לא רק לשחקנית מהטופ העולמי, אלא גם לאחת משגרירות הספורט הגדולות של ישראל מסביב לגלובוס. תשאלו את המפגינים נגדה מדי שנה בתחרויות תחילת העונה באוקיאניה.
פאר במדי נבחרת ישראל. עלתה למגרש גם כשהיתה פצועה (אלי אלגרט)
אבל פאר היא בחירתי לספורטאי הישראלי הטיפוסי בעיקר בשל אהבתה לנבחרת. אותה אהבה שהופכת אותה לאחת משחקניות הצמרת עם הכי הרבה הופעות בפדרציה (המפעל בנשים המקביל לגביע דייויס), גביע בו שיחקה לא פעם פצועה, ביקשה לעלות גם למפגשים שלא קבעו דבר וכבר הוכרעו ואף נטלה חלק ברצף לא נתפס של משחקים (כולל המרתון בעונת העלייה לבית העליון). על זה נאמר, לת-פאר-ת מדינת ישראל.
מיקי שגיא
טל ברודי: האיש ששם אותנו על המפה
בשנים האחרונות הכי קל לצחוק ולקטול את טל ברודי. זה החל מהימים בהם פירשן במבטא כבד את משחקי מכבי תל אביב באירופה, דרך הדמות המשעשעת, יש שיגידו מעליבה, בתוכנית "ארץ נהדרת" ועד לפרשיית פרס ישראל לשמעון מזרחי, ואני בטוח שפספסתי עוד תחנה או שתיים.
כספי עם ברודי. הכדורסלן שהביא את המפנה בישראל (אלי אלגרט)
כולם שוכחים, ויש גם לא מעט צעירים שפשוט לא יודעים, שברודי הוא מהדמויות שהשפיעו על הכדורסל והספורט בישראל בצורה המשמעותית ביותר. כשהוא הגיע למכבי ת"א ב-1966, הכדורסל פה היה חובבני במקרה הטוב, אך כבר באותה העונה הגיעה מכבי לגמר גביע אירופה למחזיקות, הגמר האירופי הראשון של המועדון הצהוב.
על שמו חתומים הניצחון הגדול על צסק"א מוסקבה בווירטון (לא, אני לא אזכיר את "אנחנו במפה". אופס) ב-1977, הזכייה הראשונה בגביע אירופה באותה עונה, 1,219 נקודות במדי נבחרת ישראל, פרס ישראל לשנת 1979 והדלקת משואה ביום העצמאות ה-56 בשנת 2004.
טל ברודי עם מיקי ברקוביץ' וגביע אירופה (צילום: יוסי רוט)
ומעבר לכל זה, ברודי מהווה עד היום אחד השגרירים הטובים ביותר של המדינה בכל פינה בעולם. הוא מקדם את ישראל בכל צורה אפשרית (כנסו לעמוד הפייסבוק שלו), וכאחד שנבחר בדראפט ה-NBA במקום ה-12 והעדיף לשחק בישראל, הוא לא מפסיק לעודד עלייה. אל תפסיק, טל, בשבילי אתה הספורטאי הישראלי מספר 1.
יוני לב ארי
רוני רוזנטל: שונה מכולם
הספורטאי הישראלי שלי, הוא הספורטאי הכי לא ישראלי שיש. אין לי מושג למה התאהבתי בבחור הגמלוני, המקריח וה-'בלתי אליל' הזה בעליל. איך יצא שהאיש שאצלכם נתפס כמחמיצן הגדול ביותר בתולדות המדינה, עם ההחמצה הגדולה ביותר בתולדות המשחק, ההוא שזכור כמי שמחמם ספסלים בלונדון הקפואה, הוא הוא האיש שהפך להיות מושא הערצתי.
רוזנטל ודויד ז'ינולה במאבק על הכדור. האיש שתמיד היה שם (גטי אימג'ס)
בזמן שכל ישראלי אחר מוציא במקרה הטוב 80 אחוז מהכישרון האמיתי שלו, רוזנטל ניפק 130 אחוז בקריירה מופלאה. כשראובן עטר ואיל ברקוביץ' חתומים על ה-2:3 ההיסטורי בצרפת, כמעט שכחנו שרוני הוא האיש שאחראי יותר מכל על הניצחון.
כששחקנים יוצאים לליגות קיקיוניות רק כדי לומר שצברו דקות באירופה באירופה, 'רוקט-רוני' ישב וישב, וישב...וחיכה להזדמנות שלו כדי להיכנס לדפי ההיסטוריה של שלושה מועדונים באנגליה: ליברפול (שבעה שערים בשמונה משחקים באליפות של 1990), טוטנהאם (שלושער כשעלה כמחליף מול סאות'המפטון בגביע האנגלי) ו-ווטפורד (העלה אותם שתי ליגות).
רוזנטל במהלך מסע הנבחרת בקולומביה (צילום: יוסי רוט)
אז כן, בזמן שאתם מעריצים את ברקו, חיים רביבו או אבי נמני הנוצצים, אני אשמור לי בצד את רוני האפור שלי. ממילא אף אחד לא ירצה לקחת אותו, נכון?
שרון דוידוביץ'
אריק זאבי: כולם מדברים על אריק
אפשר להגיד הרבה דברים על אריק זאבי. המקטרגים יאמרו שהוא פספוס גדול, אחרי שמעולם לא הצליח להביא מדליית זהב אולימפית. מי שימשיך לחפש, יטען שהוא היה צריך לפרוש מזמן. בשביל מה הוא הרי צריך את כל הבלגן הזה בשלהי הקריירה? הוא הרי יכול היה לבחור פרישה הרבה יותר נעימה.
אריק זאבי מפיל יריב נוסף באיפון. סחב את הענף על הגב (AFP)
הכל נכון, אולי. אבל אם תחשבו רגע, תבינו שאין הרבה ספורטאים כמו זאבי בישראל. עזבו את אינספור המדליות האירופיות והארד האולימפי, כמו גם את הזכיות בתחרויות גראנד סלאם. תחשבו רגע כמה ספורטאים ישראלים, שלא לדבר על ספורטאים אולימפים, הצליחו למשוך חוזה עם ספונסר רציני במשך כל כך הרבה שנים?
כמה מהם סחבו ענף שלם על הגב במשך יותר מעשור? כמה מהם שמרו על חיוך, אך מצד שני לא חסכו ביקרת כשהיה צריך? כמה מהם עלו לשחק פצועים, כשתחבושת מעטרת את פניהם? כמה מהם ממשיכים לשמור על צניעות, מוכנים לחתום לכל ילד, לענות לכל שאלה, להופיע במתנ"סים, אצל ועדי עובדים וסתם עוזרים לקהילה מתי שצריך?
ב-2007 סיקרתי את אליפות העולם בג'ודו בברזיל, ורק אז, דווקא בהיעדרו של זאבי, התברר לי עד כמה הוא גדול גם מחוץ לישראל. זה היה כשעליתי על אוטובוס מלא בעיתונאים, ספורטאי עבר ואוהדים יפנים, שכל הזמן שאלו 'איפה זאבי, איפה זאבי? הוא אגדה'. כן, גם במעצמת הג'ודו הגדולה בעולם, זו שהמציאה את הספורט, מדברים על אריק. אז למה שאנחנו לא?
איזי עין דור
לפנייה לכתב/ת 
