הסימפוניה לעולה החדש

די מזמן הבנתי שאני רוצה לחיות בישראל. למה? התשובה יכולה להישמע מעט מאולצת, אבל זה מה שאני מרגיש. ב-8 השנים האחרונות השתדלתי להגיע לישראל לעתים תכופות: לפסטיבלים, הופעות ואפילו סתם לקרובי משפחה. בכל פעם, ההרגשה היתה חזקה יותר, המשיכה והזיקה למדינה הזאת וליופי המיוחד שלה.

אלפיים שנה לא קרה פה דבר שלא היינו מעורבים בו. אלפיים שנה. האמת היא שאם אין כאן יהודים, אין כלום. לא יוונים, לא העות'מאנים, לא המנדט הבריטי, אף אחד לא השפיע על הארץ הזאת. היא הייתה שוממה, ריקה, מדבר. הארץ הזאת מתחילה לפרוח רק כשיש כאן יהודים. לפני כמה שנים הגעתי לישראל לפני יום העצמאות. בשבוע המיוחד הזה שכולל גם עצב וגם גאווה. הצטמררתי כשראיתי שבזמן הצפירה כל המדינה עוצרת, גם הקונים בחנות וגם פועל הבניין. לא ראיתי את זה באף מקום בעולם.

מציג בגאווה את תעודת הזהות. אליאס פיינגרש

זה כל כך נגע בי וחשבתי: אם למרות כל המחלוקות והבעיות, העם מתאחד, הוא בלתי מנוצח. עם אחד - לב אחד.

גם יום העצמאות בישראל לא דומה לשום מדינה אחרת בעולם. עצמאות היא מילה חזקה, אך היא עדיין לא מתארת עד הסוף את המשמעות של האירוע. עם עתיק שהצליח ליצור מאפר השואה מדינה צעירה, שבה יש את כל הדרוש כדי לחיות ולהגשים חלום שנראה כבלתי אפשרי. אני רק מתחיל לקרוא ולכתוב, אבל מרגיש שעברית היא השפה שלי, שפת האם.

פלא, אין מילה אחרת לשני אירועים: הקמת המדינה ותחיית השפה העברית. אני לא תמים, יודע שיש כמה בעיות וגם כאלו שנוגעות לי אישית. לא פשוט במדינה קטנה להמשיך את החיפושים אחר היצירתיות שלך, להופיע ולפרנס את עצמך. למרות הכל, אני מרגיש תחושה מיוחדת כאשר אני אוחז בתעודת הזהות, מציג אותה בגאווה שלא חוויתי כלפי שום מסמך. דבר אחד נוסף השתנה מאז שהפכתי מתייר לעולה חדש. התחושה שישראל היא המדינה היחידה שבה אתה באמת לוקח אחריות למעשיך ומקריב את עצמך למען המשפחה והארץ, כי זו ארצנו.

המוזיקאי אליאס (אליהו) פיינגרש עלה לארץ ב-14 באפריל במסגרת תוכנית של הסוכנות היהודית. הוא נולד במוסקבה, למד במוסדות נחשבים למוזיקה במוסקבה, שבדיה וארה"ב. חי ועבד בשבדיה וב-2005, זכה שם בתואר מוזיקאי השנה. הוא הפך את הטרומבון לכלי מופע יחיד. "אם החמצתם אותו, החמצתם מופע של אמן בקנה מידה עולמי", כתב אחד ממבקריו.