השידור החי הבלתי שליט

רגע כזה התרחש כבר לפני 13 שנה. בשנת היובל של מדינת ישראל, עמדה על הבמה אשה לא צעירה בשם מזל שרירא. שרירא, דור שביעי בארץ, שנולדה בעיר העתיקה בירושלים בשנת 1926 הוזמנה להדליק את המשואה לזכר המצור על ירושלים ובשם הלוחמים על העיר, אבל שרירא רצתה להגיד עוד משהו בטקס. היא רצתה להזכיר את יצחק רבין, שלחם על ירושלים.

אבל יצחק רבין לא כל כך פופולרי בשנת 1998. פחות משלוש שנים אחרי הרצח, ממשלת הימין לא ממש התעניינה בזכרו והשתדלה להדיר אותו מטקסי היובל. אבל שרירא לא התכוונה לוותר. סמוך לטקס, התרצתה הוועדה המארגנת והוסיפה לטקסט שלה את רבין. המארגנים הבינו לא רק את כוחו של הטקס (שאחוזי הצפיה שלו הם גבוהים והוא משודר בכל שלושת הערוצים) אלא את העובדה הפשוטה שכל אחד ואחת יכולים לשנות את דבריהם מעל הבמה בשידור חי, אם הם רק רוצים. במלים אחרות, פוטנציאל המחאה קיים תמיד - גם בטקס מתוזמר היטב.

השתיקה הופרה בטקס הדלקת המשואות (צילום: נועם מושקוביץ)

מאז ועד אתמול לא השתמשו בטקס החגיגי הזה כדי למחות ובכך לפרום את החזות המושלמת של טקס יום העצמאות. שלשום זה קרה כשיואל שליט, האח של גלעד, העז להפר את אווירת הטקס החגיגי והמוקפד ולהגיד שלא הכל בסדר ושישימו לב אליהם, לפני שיהיה עוד יותר גרוע.

הכאבים מסרבים לשחק את המשחק

משפחת שליט היא משפחה עדינת נפש. ביאושה הגדול לנוכח השגרה הנמשכת, המלים חסרות התוכן, ההבטחות שלא מתממשות, והבן שלא שב, החליטה לגעת בקדושה ולטלטל אותה. היו למשפחת שליט שתי אפשרויות השבוע לגעת בגבול העצב והעצבים הישראלי: טקסי יום הזיכרון וטקס הדלקת המשואות.

משפחת שליט, האצילית והממלכתית, עצרה את עצמה ולא העזה להפר את שלוות הטקס המקודש ביותר - טקס יום הזיכרון בכותל המערבי. גם שם יכלו לפרוץ את הגבול ולהפר את השתיקה. אבל כמו שלמכבי תל-אביב היה חשוב לרדת מהפרקט רבע שעה לפני הצפירה, גם משפחת שליט כיבדה את קדושת המוות. מבין שני הטקסים בחרה המשפחה את הטקס השמח, את טקס יום העצמאות. רק על זה מגיע לה פרס.

השמחה חייבת להימשך. מפנים את יואל שליט (צילום: נועם מושקוביץ)

אם את טקסי השכול ניתן היה להמשיך השנה ללא הפרעה, הרי שאת טקסי הגאווה והשמחה, את משואות הערבות ההדדית לא ניתן להמשיך כאילו כלום לא קורה. הכאבים שהחברה בישראל מנסה להדחיק ולהשתיק יסרבו להמשיך ולשחק את המשחק.

אז נכון שמצלמות משרד ההסברה לא יכלו, או לא רצו, להפנות את העדשות שלהן למקום שבו התרחש הסיפור האמיתי, זה שלא הוכן מראש, ונכון שלקח זמן לרשתות השידור לעשות את תפקידן ולדווח על מה שקורה ולא רק על מה שרוצים שנראה, אבל בסופו של יום - מה שייזכר מטקס הדלקת המשואות תשע"א - ושבו קיבלו אנשים נפלאים את הזכות להדליק משואה - הוא השלט שמתחנן לא להפוך לאח שכול כמו האב.

כל מי שהיה מזועזע מפרימת קדושת טקס המשואות, צריך להבין שכמה שלא ינסו לטאטא מתחת לשטיח, להדחיק ולעטות סבר פנים מכובד וטקסי, תתעקש האמת והמציאות להרים את ראשה, ולהזכיר לנו קיום אחר, לא נוח, לא נעים, לא אסתטי, לא כזה שרוצים לראות בטקסים. היכולת של המדינה לאסוף את אזרחיה ולכפות עליהם שתיקה והתנהגות מכובדת שמור מעכשיו רק לטקסים של המתים (וגם זה לא בטוח, ואולי זמני). הטקסים של החיים יצטרכו לסבול את האמירות של החיים. פוטנציאל המחאה קיים תמיד והשידור החי יכול גם להבטיח שנשמע אותו.

פרופ' ורד ויניצקי-סרוסי מלמדת סוציולוגיה וחוקרת זיכרון קולקטיבי באוניברסיטה העברית בירושלים.