התום שהלך לאיבוד
במרחק של מאה שנה נדמה שיש חור גדול בספרות העברית, שהכתירה משורר לאומי, אבל טרם השכילה להכתיר משוררת. כל כך הרבה זמן חלף, אבל ההיכרות וההערכה ליצירתה של לאה גולדברג רק הולכת וגדלה, ומזכירה את העולם שלפני הקידמה
אמי קנתה לי את ספרה של לאה גולדברג, "מה עושות האילות" ב-1 באפריל 1986. הייתי בת שש והספר הרתיע אותי, לא משך מבחינה חיצונית ונשאר על המדף לצד סדרות הספרים של "פרפר נחמד" ו"רחוב סומסום" שהיו צבעוניות יותר. גדלתי בשנה, הלכתי לבית ספר יסודי, למדתי לקרוא לבד ומדי פעם דפדפתי בספר עם העטיפה הוורודה והציורים של אריה נבון.
לא תמיד המילים היו נהירות, פעמים רבות התעכבתי על שירים וקראתי אותם שוב ושוב כדי להבין, להפנים ולתהות. הזמן עבר, חלף לו, והספר החל להתפורר מרוב דפדוף. פה ושם יש כתמים של אצבעות לא נקיות, רוטב כלשהו שהתייבש על עמוד 24 וסימנים של זמן, עד ל-2011.
גולדברג. אצילית, אינטלקטואלית, חריפה וחכמה
זו היתה ההיכרות הראשונה שלי עם גולדברג, שכעת מלאו מאה שנה להולדתה. כל כך הרבה זמן חלף, אבל ההיכרות וההערכה ליצירתה רק הולכת וגדלה. היא המשוררת המולחנת ביותר בישראל, ולכן גם אולי המוכרת ביותר מבין משוררי טרום קום המדינה, ובשיריה מוצאים גם כיום את התוֹם שהלך לאיבוד עם בוא הקִדמה.
בסליחה ובחסד
גולדברג היתה אישה אצילית, אינטלקטואלית ממעלה ראשונה, חריפה וחכמה. היא דרשה מתלמידיה את מה שדרשה מעצמה, עיצבה את השירה העברית על פי עקרונות בלתי מתפשרים, ושילמה על היותה כזאת בכל תקופה ותקופה.
היא לא הפסיקה לכתוב שירים ליריים גם בזמן מלחמת העולם השניה, למרות הביקורת שדרשה כתיבת שירים עם התייחסות לקרבות ולזוועות שאט אט התגלו. למזלנו, היא דבקה בעקרון כי גם בעתות מלחמה יש לכתוב שירים ליריים, ואחד השירים המזוהים ביותר עמה, "האמנם עוד יבוא ימים (בסליחה ובחסד)", נכתב ב-1943, כתגובת הטבע והאדם לתופת באירופה.
ה"אני" הבודד המוצב במרכז (עטיפת הספר "יומני לאה גולדברג")
בשנות ה-60, אחרי ניסיון הברנז'ה הספרותית אז (בראשות נתן זך) לדחוק אותה ואת חבורת אברהם שלונסקי לאחור, הפציעה גולדברג כמו עוף החול עם מחזור השירים "עם הלילה הזה" (1964) שהדגיש את גדולתה להשתנות עם הדור, תוך כדי שמירה על עקרונותיה הספרותיים.
אני מוצאת את שירתה אישית מאוד, ממש כמו יומניה, בהם העמידה את "האני" במרכז. בדידות, אהבה נכזבת, ייסורים נפשיים, כעס, אכזבה ותקווה - כל אלו נמצאים במילותיה, בשפה עשירה, נקייה, חסכנית, פשוטה ומדויקת. כזאת שגם כיום מולחנת ומושרת על ידי אמנים חדשים, שזקוקים למילים מזוקקות שנכתבו בעט ישנה. כזו שנוגעת באדם, בתוך גופו, כי מי לא חווה רגשות כאלו בשלב כלשהו או בכל חיוו?
גולדברג נפטרה ב-1970 ממחלת הסרטן, לפניה היתה רחל המשוררת ואחריה קמו משוררות לא פחות חשובות כיונה וולך ודליה רביקוביץ'. השתיים האחרונות המשיכו את דרכה בסגנון שלהן, פחות עדין, יותר מהודק ובוטה. הן לא היו יכולות לעשות זאת ללא גולדברג, שקיבלה את ההכרה האמיתית לגדולתה (כמשוררות וכאמנית בכל תחומי היצירה) רק אחרי לכתה.
במרחק של מאה שנה נדמה שיש חור גדול בספרות העברית, שהכתירה משורר לאומי, אבל טרם השכילה להכתיר משוררת. עבור חסידיה של גולדברג, אין צורך בתואר הרשמי.
אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם.
הַכֹּל הָכְרַע.
חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָם
וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִׁירָה.
("שאריות החיים", שירים מתוך העזבון, 1971)
גולדברג. "חלומותייך טובעים בים, ואת אומרת שירה"
צילום: פריץ כהן, לע"מ
מומלצים
