כולי אוזן

אחד הציורים שהייתי תולה בכל היכל תהילה הוא "דיוקן עצמי עם אוזן חבושה". הצייר שלו הוא וינסנט ואן-גוך והשנה בה צויר היא 1889. הסיפור ידוע והתחבושת שהצייר היטיב כל כך לצייר, היתה כמטפורה לסכסוכי נפשו. כך, במחי ציור אחד, הפך ואן-גוך את האוזן הכרותה ל"דוגמנית" סמויה המתפרצת בחוזק רב משפורפרות הצבע, אל הבד, שבמקרה שלו הוא גם חלון ראוה של הפצע.

"חלון הראווה של הפצע" (עטיפת הספר) 

• הצטרפו לעמוד של ynet תרבות בפייסבוק
  

אבי אליאס הקדיש לאוזן מחזור שירים שלם. הוא קרא לו "שבלול העצב השמיני". האוזן אמנם אחרת, אבל ההתפרצות המדויקת והמרגשת, לא מרפה מהתחושה שהמכחול של ואן-גוך צובע גם כאן את הרווחים שבין השורות. כמו למשל, בשיר בעמוד 18:

"אָמַּן הַמִּכְחוֹל חָתַךְ בְּסַכִּין הַצֶּבַע

אֶת אֲפַרְכֶּסֶת יָפְיֵךְ.

עַכְשָׁו בִּשְׂפַת הַסִּימָנִים שֶׁבֵּין עֵינַיִם לְיָדַיִם

הָרַעַשׁ הַפְּנִימִי הוּא זְבוּב הַצִּיּוּר שֶׁמְּזַמְזֵם

לְלֹא הֶרֶף אֶת קוֹנְצֶרְט הַשִּׁעֲמוּם עַל גִּבְעוֹל

הַחַמָּנִיָּה".

לסכין הוא יקרא בשיר אחר "סכין צבע" - והצירוף הזה הוא בעיני הקוד של המחזור כולו. מצד אחד חדות הסכין, ומצד שני -תפארת הצבע.

אבי אליאס כותב על כאב, על "שבלולי דם קרוש" הנספגים בתחבושת.הוא מעצים את הכאב בתיאור בו "חיידקי שוקולד/ כטנקים מנומרים הורסים בשרשרת את העצם התיכונה/ מתקדמים לנוירון המוח". הדימוי המלחמתי לא שוכח את מלחמת ה"אנטיביוטיקה בווריד היד". ובשיר אחר יש גם מוסיקה והיא תנגן סולו את "מרש העצב", כאשר המילה "מרש" מתכתבת עם מלחמה.

הטון המז'ורי מגיע לשיאו בקביעה: "כמו מנצח עם שרביט את שולטת בגוף". כתר המלכה שמניח המשורר על ראש האוזן שומע רק קול אחד, קול המחדד את הדרמה הגדולה המפוררת חוט אחר חוט את התחבושת הסמויה מהציור של ואן גוך.

ליד הסכין, חשוב גם הצבע. חשובה גם אותה לחישה שאבי אליאס יודע לחלחל בעוצמה אל תוך הצעקה. באחד השירים הוא קרא לה "סוד":

"שׁוֹמֶרֶת הַכֹּל לְעַצְמָהּ.

הִיא סְחוּסִית וּגְמִישָׁה

כְּרַקְדָנִית בָּלֶט.

מוּל הַמַּרְאָה שׁוֹמַעַת

לֹא מוּכָנָה לְגַלּוֹת

מִלָּה".

"שבלול העצב השמיני" הוא ספר מפר שתיקה.הוא בא לרצף את הפרקט עליו תככב האוזן שהמחבר מדמה אותה כל כך יפה לרקדנית בלט.

"שבלול העצב השמיני", מאת אבי אליאס. הוצאת קשב לשירה.