ריקי בליך: "אין אחת שלא חווה דיכאון אחרי לידה"
כשריקי בליך ילדה את נעמי היא גילתה עולם מטלטל של חוסר אונים, עייפות ודיכאון. ב"זמנים מודרניים" ב"ידיעות אחרונות" היא מספרת למה היה חשוב לה ללדת בלי אפידורל, למה היא גאה שאין לה מטפלת ומה היא חושבת על נשים שבחרו בקיסרי
ריקי בליך לא תיארה לעצמה שהקהל יתרגש כל-כך כשהיא תתרוצץ על הבמה בתחתונים ובחזייה שהביאה מהבית, אבל אז הבחינה שבאולם עובר רחש שלא שוכך במשך מספר דקות. צופה דתייה אחת אפילו עזבה את האולם סמוקת פנים.
"הרגשתי שהקהל לא נרגע, שהם לא מצליחים לעכל את זה," משחזרת בליך את הצגת ההרצה של "מונוגמיה." "אולי זה בא להם בבום, כי זה בהתחלה ואני משתדלת לעשות את זה בלי לייפות, כמו שאני מסתובבת בבית ומודדת בגדים. אבל אני לא ממש מבינה את ההתרגשות. הרי בטלוויזיה בחורות מתפשטות השכם והערב. בכל ריאליטי שמכבד את עצמו חייב להציץ איזה ציץ או מישהו צריך לעשות סקס באמבטיה. תחת זה בכלל לא אישיו, זה בסיסי. ופתאום, כשעולה בחורה על הבמה בחזייה יומיומית, אנשים מזדעזעים."
להצגה הבאה בליך כבר לבשה תחתונים צנועים יותר. "קניתי מכנסונים כאלה, שמכסים קצת יותר, וזה יותר נוח. זאת באמת הרגשה מוזרה לעלות לבמה ולדעת שהנה עכשיו כולם בוחנים את הגוף ואת הבטן שלי - ויש לי קצת בטן. אבל אני אישה שילדה ולא מתביישת בזה, להפך. בכל מקרה לא מדובר בפרובוקציה גדולה, שלא יבואו עכשיו המונים לראות עירום ויתאכזבו."
מי שבטוח לא יבואו לצפות בה בתיאטרון הבימה הן אמה ואחותה. האם מרים (65) חזרה בתשובה ומטפלת בפסיכו-תורה-פיה, שיטה שמשלבת קבלה, מדע ופסיכולוגיה. גם אחותה יעל ,(42) חוזרת בתשובה ואם לשמונה, לא תצפה במחזה, שבו רמי הויברגר עוזב את אשתו לטובת דמותה של בליך.
את המשפחה ייצגו בבכורה אביה של בליך, מיכאל ,(65) מתכנת מחשבים בגימלאות שהיה צלם תיאטרון ברוסיה, ואחיה המוזיקאי דניאל ,(26) שנשארו חילוניים.
"אחותי, למרות שהיא חרדית, הראש שלה פתוח יותר מזה של רוב החילונים שאני מכירה, אבל לא הזמנתי אותה כי היא לא תיהנה מהצגה שיש בה לא מעט עיסוק בסקס ומדי פעם איזו מילה גסה. היא סתם תסבול. אני מבינה את זה, ולעולם לא אדרוש ממנה לצפות בעבודה שלי.
"מה שכן, היא לגמרי אוהבת לשמוע חוויות מהעבודה. כמובן שהייתי שמחה שאמא שלי תבוא, אבל אני יודעת שהיא לא תצליח להתמסר להצגה, להקשיב לנו וליהנות באמת."
"רציתי להתמסר לאמהות"
לפני שנה וחצי הפכה בליך (31) לאמא בעצמה. "שנים ידעתי שתהיה לי בת ויקראו לה נעמי, עוד הרבה לפני שבכלל היה לי עם מי לעשות אותה," היא מספרת. "לדעתי, זה השם הכי יפה בעברית."
בשנה הראשונה לחייה של נעמי היא הורידה הילוך בעבודה".לא יכולתי לא לעבוד בכלל, אני שכירה בתיאטרון והייתי חייבת לחזור לעבודה אחרי ארבעה חודשים, אז לקחתי תפקיד קטן בהצגה 'ארוחה עם אידיוט.' אבל שום צילומים, אודישנים, כלום. באומץ. כשהייתי בחזרות, השארתי את הילדה עם הסבתות ובערב עם אבא שלה וחלב שאוב.
"ברור שפחדתי שאם אעבוד פחות, זה יפגע לי בקריירה. כל אישה פוחדת, ובטח אם היא שחקנית. אבל ההפסקה הזאת הייתה חלק מהסיבה שרציתי לעצור הכל ולעשות לי משפחה, לעשות לביתי מה שנקרא, ונורא רציתי להתמסר לעניין הזה בכל נפשי ומאודי. אני נורא גאה בזה. לא הייתה לי מטפלת, ואפילו לא בייביסיטר.
"אני לא מבקרת אף אישה שמרגישה שהיא כן צריכה לחזור לעבודה. אמא שלי אמרה לי תמיד: 'תעשי לה אמא מאושרת וגם היא תהיה מאושרת."'
ואת מאושרת?
"היום מאוד. אבל השנה הראשונה לא פשוטה בכלל. לדעתי, זה מגוחך לשאול אמא חדשה אם היא חטפה דיכאון אחרי הלידה. אין אישה שלא חוותה איזשהו דיכאון אחרי הלידה. זאת חוויה כל-כך מטלטלת.
"החיים שלך משתנים באופן כל-כך קיצוני. וגם הגוף שלך, היחסים עם בעלך. פתאום את רואה באופן שונה את ההורים שלך. אלה חוויות שלוקח המון זמן לעכל, והדיכאון חייב להרים ראש לפעמים. הוא גם הורמונלי ולא כל-כך בשליטתנו.
"אז היו רגעים שחשבתי שלא אעבוד יותר לעולם. היו רגעים שחשבתי שאעזוב את הבית ואתגרש. היו רגעים ששאלתי את עצמי: 'מה הייתי צריכה את זה בכלל'? הם באו אחרי לילות קשים, כשהילדה ערה בארבע בבוקר ואני חסרת אונים ונטולת שינה כבר שבוע. אמרתי לעצמי בייאוש: 'אני לא טובה בזה. קחו אותה. זה פשע לתת לי ילד."'
"הסקס מתפתח". ריקי בליך ובעלה שלמה קראוס (צילום: ענת מוסברג)
הלידה כחוויה רוחנית
את הלידה שלה, לעומת זאת, היא מגדירה כחוויה רוחנית. "הדבר שאני הכי גאה שעשיתי בחיי הוא כל מה שקשור בילדה שלי - בלידה ובגידול שלה. ילדתי בלניאדו בלידה טבעית שהתכוננתי לקראתה הרבה. תשעה חודשים ממש עבדתי בזה. עשיתי פילאטיס, יוגה, מדיטציות, כל מה שאפשר לחשוב עליו. קראתי הכל על לידות. חרשתי.
"כמובן שגם היינו בקורס הכנה ללידה שמבחינתי היה קצת מיותר, כי כבר ידעתי הכל. לגמרי נהייתי קלישאה מהלכת של אישה שיולדת בפעם הראשונה. אין ספק שרוח של פתטיות קלילה אופפת את כל הסיפור, אבל זה כמובן כל היופי."
למה היה לך חשוב ללדת בלידה טבעית?
"לא מטעמים רוחניים ועמוקים - פשוט ככל שחקרתי את הסיכונים לסיבוכים בלידה, התברר לי שעדיף ללדת כמו שאלוהים התכוון. ראיתי באובססיה ביוטיוב סרטים על לידות טבעיות ואפידורליות והתחלתי להשוות בין שתי הדרכים. בטבעיות אפשר לראות על הפנים של היולדות שהן חוות חוויות שונות לגמרי.
"בלידה טבעית הגוף מפריש אדרנלין ואוקסיטוצין, וכל החומרים המעולים האלה במוח במידה מדויקת עד למצב של אופוריה, התפוצצות של חומרים כימיים במהלך הלידה ואחריה. סטלה לא נורמלית. גם התינוק ערני יותר. בלידה אפידורלית משהו בחוויה נפגם."
הרבה נשים בוחרות מראש בלידה קיסרית מתוכננת.
"מאז שאני אמא, אני לא שופטת אף אחת בשום מצב לעולם. אבל אני חושבת שרפואית, העובדה שהגוף לא חווה את הלידה פוגמת לא רק בחוויה הרגשית אלא גם בהתאוששות הפיזית. יש משהו בלידה, אם נותנים לה לקרות בטבעיות, שהוא גאוני. אישה בהיריון לגמרי מבינה את גדולת הבריאה, מפני שכל מה שקורה לך ולעובר במשך תשעת החודשים כל-כך מתואם".
איך הסקס אחרי הלידה?
"הכל משתנה. אולי יותר נכון, מתפתח. יש תקופות כאלה ואחרות, כמו לכולם, לא? לעומת זאת, האינטימיות שלנו גדלה. יש רגעים דביקים, שבהם שלושתנו מתחבקים וצוחקים וזה מדהים ואני נבוכה כבר מעצמי מרוב מתקתקות. בעיניי להגיד על גבר שהוא אבא נפלא זה הדבר הכי סקסי שיכול להיות. גם בנעוריי הייתי מסתכלת על האבות החתיכים האלה עם התינוקות בעגלה והייתי מתפעמת. אני משערת שאנחנו מכוונות ביולוגית להימשך לאבות, אחרת לא היינו כל-כך טורחות להגיע לשם."
גבר, מאהב, דולה
אבא של נעמי הוא שלמה קראוס ,(30) משורר ועורך. "היה איזה רגע במהלך ההיריון ששלמה אמר לי שהוא מרגיש שמצפים ממנו להיות אבא שלי, אמא שלי, הדולה שלי, המיילדת שלי, הבעל שלי, הגבר שלי, המאהב שלי והצלם שלי. הכל בחדר לידה אחד. ועניתי לו שכן. זאת הטרגדיה של הגבר המודרני. מדהים שכשנולדתי, אבא שלי ישב לו במסדרון וחיכה בלי בכלל לפקפק בזה, והיום אם אתה לא מוציא במו ידיך את התינוק, אתה לגמרי לא בעניינים."
ועכשיו, איך חלוקת התפקידים ביניכם?
"קיבלתי חינוך נאור ופמיניסטי, שעל פיו אישה וגבר שווים לחלוטין. ופתאום מגיע המצב הזה, שאין בו שום שוויון: את האמא, ולא יעזור שום דבר. התינוק צריך אותך. הגבר לא יכול להיניק וגם לא לתת את הקרבה שהתינוק זקוק לה בהתחלה. הרי גם עכשיו היא בוכה 'אמא, אמא' כשכואב לה, כשהיא חולה או כשהיא פוחדת.
"לא היה לי קל לקבל את זה שהוא לא באמת יכול להיות פיפטיפיפטי איתי בסיפור. מצד שני, שלמה היה מוכן להורות באופן יותר עמוק ממני. לא היה לו שלב מעבר. לא היה לו דיכאון שלאחר הלידה, משהו שקורה לגברים לא פעם. רגשית, הוא נכנס לזה מיד, אפילו יותר מהר ממני."
ומתי את התחלת לאהוב את נעמי?
"בהתחלה אהבתי מהראש, כי ידעתי שזאת הילדה שלי. אחרי חצי שנה, פתאום הייתה התפוצצות: התקרבות נורא גדולה. התהליך הלך והעמיק ועכשיו, כשהיא כבר מדברת, אני הולכת על עננים. כמו אישה מאוהבת, אני יכולה ללכת ברחוב, להיזכר שנעמי קיימת ולרחף מטר מעל האדמה.
"אני גאה בזה שאני משתדלת שכל מהלך שאני עושה איתה הוא משהו שבדקתי וחשבתי עליו. אמא שלי מופתעת מההכנה היסודית שעשיתי לקראת ההורות, מכמות הספרים בנושא שיש לי בבית, מהעיסוק שלי בתזונה של הילדה. היא תמיד מספרת איך נתנה לאחותי הגדולה לשתות תה שחור בגיל חודשיים, כי תה זה הרי בריא. קפאין בגיל חודשיים! פלא ששרדנו".
אמא שלך סיפרה לך איך היא ילדה אותך?
"כן. טעות פטאלית של הורים. הייתה לה לידה מאוד קשה, אני בטוחה שהמאורע הזה משפיע עליי עד היום. ממש מתחשק לי לקרוא לכל האמהות בעולם לא לספר לילדים את סיפורי הלידה הקשים שלהן. כשהיא הייתה מספרת לי איזו לידה קשה הייתה לה, הייתי לוקחת על עצמי את זה שגרמתי לה סבל.
"כשאמא שלך מדברת כל החיים על איך שהלידה שלך גרמה לה ייסורים, זה ממש מכביד. עכשיו שאני חושבת על זה, אני לא בטוחה שהלידה עשתה לי טראומה כמו שהסיפורים על הלידה השאירו בי צלקת. האמהות של כל החברים שלי תמיד זרקו להם: 'אוי, הלידה שלך הייתה שלושה ימים של סבל! איך שאני צרחתי שם'! במבטא פולני כבד, כמובן".
אמא שלך ואחותך דתיות. מה היחס שלך לדת?
"אני 'חילונית חרדה.' בליבי אני אדם מאמין, אני אוהבת את היהדות במובן הרוחני, אבל יש לי בעיה קשה עם איך שהחברה החרדית מחברת את ההלכות לחיים המודרניים. זה נע בין חוסר רלוונטיות לגזענות ולאפליה איומות. לכן החלטתי לחיות כחילונית ולאמץ את העקרונות המוסריים שאני אוהבת ביהדות.
"אני אוהבת את התחושה שיש דין ויש דיין. מהו אלוהים בשבילי? התחושה ששום דבר לא מקרי. שהעולם מתקיים לפי מערכת של חוקים, מעין חוק שימור אנרגיה: עשית רע? זה יחזור אליך. עשית טוב? זה יכניס טוב לחייך."
אחת המצוות שבליך מקפידה עליה היא הפרשת מעשר בקביעות. "זה רעיון מבריק, שאדם מחזיר לחברה עשרה אחוזים ממה שהוא מרוויח. אני מאמינה, אולי בתמימות, אבל בנחישות, שאני מפעילה מעגל של כסף שמתגלגל בעולם ואם אצטרך אותו, הוא יחזור אליי."
קשה לכתוב צ'ק כזה.
"אני לא עושה את זה אם אני מגיעה למצב שהמינוס כבר צועק 'הצילו.' מצד שני, כשזה קשה, זה בדיוק האתגר, זה מה שנקרא מצווה בעיניי. להתגבר על חוסר החשק הזה."
קיבלה קפאין בגיל חודשיים. ריקי בליך (צילום: צביקה טישלר)
לא חזקה סביב הנדנדה
למרות התפקיד הנכבד שהאמהות משחקת כרגע בחייה, בליך מתעקשת לטעון שהיא לא קיצונית בעניין. "יש זן של אמהות שהאמהות הפכה להיות ההגדרה העצמית שלהן," היא מסבירה. "אני לא מזלזלת בבחירה שלהן, אבל לא כל-כך מבינה את זה. יכול להיות שאני טיפוס עצמאי מדי, כי אני לא מצליחה להפוך לאחת כזאת שמתמסרת להורות באופן שמוחק אותי. זה לא מספק אותי שההורות היא כל ההוויה שלי."
איך את משתלבת בסצינת האמהות שמסתובבות בגינה?
"אני פחות מתחברת לזה ולא חזקה בשיח מסביב לנדנדה. ניסיתי, אבל זה לא בא לי טבעי ואני לא צריכה להכריח את עצמי. אני משערת שיש גם זן כזה של אמהות שעדיין יושבות עם החברות הרווקות שלהן בבית קפה ומדברות על הדייט שהיה לחברה אתמול בלילה, ויותר כיף להן עם זה."
ואת איבדת עניין בתלאות הדייטינג?
"להפך. אני חיה דרך חברותיי הרווקות, בהרבה מובנים. טוב שיש אותן. אני יכולה גם לנהל שיחה על אמהות, אבל רק עם כאלה שהיו חברות שלי קודם. אני לא מצליחה להתחבר רק על רקע האמהות. כדי להשוויץ בהברקות החדשות מבית היוצר של נעמי יש לי את סבתא וסבא שבולעים כל 'איך עושה פרה'? שלה באושר. אני גם משתדלת להתאפק ולא למלא את הפייסבוק, נגיד, בסטטוסים של 'הבת שלי אומרת אמא בארבע שפות והיא רק בת חודשיים'! למרות שפה ושם תמונה שלה מחופשת בפורים זה בלתי נמנע".
אז אתן לא הולכות לחוג בייבי יוגה.
"יש לי הרגשה שבייבי יוגה זה יותר חוויה לאמא מאשר לילד. לא הרגשתי צורך בזה, אז לא הלכתי. עוד לפני הלידה, כששלמה ואני דיברנו על איזה מין הורים נהיה, אמרנו שחשוב לנו להישאר האנשים שהיינו קודם, פלוס הילדה שלנו. כמובן שבשבילה נעשה הכל, אבל לא נוותר על החיפוש העצמי שלנו, על השאיפה להתקדם כאנשים - ולא רק כהורים."
כמי שלמדה בבית הספר לאמנויות בתל-אביב, שם גדלה ושם חיה גם היום, המשיכה לתיכון תלמה ילין ומשם לבית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים, לא קל לה עם כוכבי הריאליטי החדשים שצצים מדי יום. כשמדובר בהשתתפות בקמפיינים, הם דווקא לא מפריעים לה, "כי זה מקצוע אחר מלהיות שחקן. יש היום מקצוע שנקרא סלבריטי. אתה מפורסם, וזה מה שאתה עושה.
"אבל כן מפריע לי לפגוש פליטי ריאליטי באודישנים לדרמה איכותית, למשל. גם מהבחינה הטהורה של האגו - אני שחקנית מקצועית כבר 15 שנה. למדתי את זה שלוש שנים, ואני חושבת שאני ראויה להתייחסות יותר מקצועית מבנאדם שבמקרה עבר ברחוב, נכנס ל'האח הגדול,' יצא ופתאום הוא נורא מבוקש. גם מקצועית זה מפריע לי. רמת המשחק שאני יכולה להביא תמיד תהיה יותר גבוהה מרמת המשחק של אדם שלא למד. זה ניכר בעיקר בתיאטרון.
"יש בתיאטרון היום ערבוב לא בריא של רייטינג ואמנות. תיאטרון לא יכול להיות רווחי, כי כמות האנשים שאפשר להכניס לאולם בערב מוגבלת. זה לא רייטינג אינסופי. ואם אתה לוקח כוכב-על ומשלם לו סכומי עתק, אתה פשוט מפסיד. אתה חייב לקחת שחקן מקצועי וטוב, ויש כאלה לא מעט, לשלם לו משכורת שהיא לא בשמיים, ולעשות הצגה טובה.
"תיאטרון צריך להיות גוף שממומן עלידי המדינה כשירות לציבור. אבל לא מבינים את זה ומצפים ממנו להיות טלוויזיה. ואז עולות קומדיות ריקות מתוכן ודרמות בגרוש, שאין להן אמירה והן לא מאתגרות מחשבתית, שזה מה שאמנות אמורה לעשות".
את בעצמך כיכבת בטלנובלה לא מאתגרת במיוחד, "אסתי המכוערת." את מתחרטת על זה?
"ממש לא. זה עשה לי את מה שכל שחקן מחפש, פריצה לתודעה שמאפשרת לך מאותו רגע להיות שחקן עובד בתעשייה. יחסים עם תפקידים כאלה הם תמיד דואליים, כי מצד אחד את אסירת תודה ומצד שני זה רודף אותך. עברו כבר כמה שנים, ועדיין לא עובר יום בלי שקוראים לי אסתי. לא מעט אנשים מאמינים שזה השם האמיתי שלי."
הצורך להתפרסם כדי לספק את הכמיהה בהכרה יוצר אצלך קונפליקט?
"האשליה הזאת מאוד חזקה. ברור שיש לי צורך שיצלמו אותי, שהמון אנשים יראו אותי, ואז אולי ארגיש שהקיום שלי משמעותי. אבל זה כמובן במקום להבין שההרגשה שאני קיימת באה רק מבפנים. את אומרת לעצמך שאם תגיעי להישגים בעבודה, נגיד איזה תפקיד בפיצ'ר איכותי שיגיע לפסטיבל קאן, אז תהיי מאושרת. ואז מגיע דבר כזה, ואת מגלה שהבור עדיין שם. המסקנה היא שאני צריכה למצוא את הסיפוק הזה אך ורק בעצמי.
"כשאתה מצליח לעשות עם עצמך שולם, העולם סביבך משקף לך את זה. אדם שמאמין שבני האדם רעים תמיד יביא את זה על עצמו, ואז ישאל בתימהון: 'איך זה תמיד קורה לי'? יקבע שוב ש'העולם חרא' וחוזר חלילה. אני מאוד מקווה שאצליח לא לומר לבתי שהחיים הם מלחמת הישרדות".
לפנייה לכתב/ת 
