ממרח תיכון חדש
יעקב מאור הוזמן למסעדת "אלבאבור" כדי - ואנחנו אשכרה מצטטים פה איזה יחצ"ן - לראות במו עיניו את "קשר החומוס בין אזרחי ישראל היהודים לאזרחיה הערבים". ותודו שזה מפתיע, כי ההיגיון אומר שכדי ליצור משהו מסובך כמו דו-קיום צריך מינימום פחמימה מורכבת ולא קטנית
ניצניה של הכתבה המיותרת הזאת במחצית השנייה של המאה ה-19, שבמהלכה נבטה באירופה התנועה הלאומית היהודית. חלפו עוד כמה עשרות שנים עד שערביי פלסטינה נזכרו שגם הם ישות לאומית, אחר כך קרה מה שקרה, והיום חוגג הצד שניצח את יום עצמאותו בעת שהצד המנוצח חוגג את יום אסונו. מדהים איך שתהליכים היסטוריים שתחילתם הרבה לפני שנולדנו ממשיכים להשפיע על ההחלטות הכי קטנות שלנו היום, למשל ההחלטה ללכת על הכתבה המיותרת הזאת.
לטובת הקוראים שתוהים מדי פעם איך זה שלעיתונים יש תמיד על מה לכתוב, נדליף שזה לא בדיוק נכון: פעם בשנה מעוברת, נגיד, קורה שצריך לסתום עוד שניים-שלושה עמודים ואין עם מה. מה עושים? בודקים אם נשיא קוריאה הצפונית פנוי במקרה לראיון בנעלי בית, מגששים אצל אסי דיין אם שוב בא לו להתחרע על כל המדינה ואחותה, ובסוף נופלים על קומוניקט מאובק של משרד יחסי ציבור ומחליטים להפיח בו רוח חיים. הפעם בשנה הזה נפל בדיוק על המגזין של החודש, וכך נשלפה מדואר הזבל במחשב הצעה לכתבה על "קשר החומוס".
לפני שנגיע לכתבה המיותרת עצמה, שכנראה תעסוק באוכל ערבי כיסוד מגשר בין יהודים ופלסטינים בישראל, הנה כמה הבזקים מגוף ההצעה: "קשר החומוס הוא אחד הקשרים החזקים בין אזרחי ישראל היהודים לאזרחיה הערביים... מדי שבת בצהריים עוברים בבמסעדת אלבאבור ביקנעם כאלף סועדים - משפחות שטיילו בצפון, זוגות שהתארחו בצימר רומנטי, ערבים מהכפרים הסמוכים... כולם מתאחדים תחת קורת גג אחת לחומוס, סלטים, קבב ועוד... חשבתי שזה יכול לעניין כתב מטעמכם...".
קשר החומוס. וואלה. מערבבים כמה יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, דוחפים ביניהם ערמת פיתות, צלחת חומוס, שיפוד קבב ומגש כנאפה, ויאללה דו־קיום. איך הפוליטיקאים לא חשבו על זה קודם? למה שרפנו כאן מאה שנה בלאכול זה את זה במקום לאכול זה מול זה? מצד שני, כשחושבים על זה עוד טיפה, המפגש בין יהודי לפלסטיני במסעדה מתמצה בדרך כלל בחילופי מילים ענייניות בין סועד וספק שירות, בין בטן יהודייה מקרקרת למלצר ערבי מכרכר. אז איזה חיבור יש כאן? ואם אין חיבור, בשביל מה הכתבה? אבל בואו נעזוב את זה. חייבים לסתום איזה שלושה עמודים בחוויות מ"אלבאבור", והחרא ההוא מקוריאה הצפונית ניתק לנו בפרצוף.
רגע לפני שאנחנו ניגשים לבדוק אם החומוס באמת מחבר בין עמים או סתם עושה להם גזים, נזכור רק שבכל זאת מרחפת פה ושם עננה ורודה בשמי הנרטיבים השחורים־לבנים שמכסים עלינו. אתם יודעים, מפגשים חברתיים בין נוער יהודי וערבי, פסטיבל שלוש הדתות בחיפה, ועוד כל מיני שיתופי פעולה תרבותיים עם כינור ועוּד. אה, וגם מפגנים קולינריים משותפים שיוזמים שפים ומסעדנים יהודים וערבים, שהרי העגבנייה והחציל הישראליים עוד לא תפסו צד בסכסוך.
(צילום: אייל טואג)
ב-48' אכלו יותר
אם שמתם לב, אנחנו כבר די עמוק בתוך הכתבה המיותרת. זה הזמן להסביר ש"אלבאבור" בצומת יקנעם - בדיוק כמו אחותה עטורת התהילה מצומת אום אל-פאחם - גאה בהיותה מסעדה ערבית ששומרת אמונים למורשת קולינרית אותנטית. במילים אחרות, לא עוד מסעדה מזרחית.
"אנחנו מציעים אוכל פלסטיני מסורתי כמו שמבשלים בבתים של הערבים בגליל", מבדל את עצמו השף והבעלים חוסאם עבאס. "בעבר", הוא מסביר, "שטח ישראל היה חלק מסוריה הגדולה, שעיצבה את אופי המטבח הפלסטיני. במקביל היתה השפעה של המטבח המצרי על האוכל של ערביי דרום הארץ. בין שתי ההשפעות האלה התפתח בגליל מטבח נבדל שהתבסס על שפע עשבי המאכל שגדלים בשדות. את האוכל הזה אני מגיש כאן". הנה, כבר קיבלנו שיעור בפוליטיקה של המזון. איזה מזל שהבריטים שלטו בארץ רק 30 שנה ולא 300, כי מי היה רוצה לפגוש פאי רועים במסעדה ערבית.
רחבת החניה הענקית שמול המסעדה עדיין ריקה בשעה עשר של בוקר שבת. אחד העובדים מסדר טורי שולחנות בחזית, למי שיעדיף לשבת בחוץ או לא ימצא מקום פנוי בפנים. מאחורי דלפק השיש הבוהק שבתוך המסעדה קורצת תצוגת הסלטים, מחומוס ועד סלט טורקי. בקצה הדלפק פורח גן בוטני של עשבי בר שלוקטו ביממה האחרונה: גרגיר נחלים, חובייזה, שומר בר, עכוב, עולש בר, ריג'לה. אלה לא נמצאים כאן סתם לקישוט; כל עשב כזה מוסב למעדן. ליד העשבייה, בקערות נירוסטה נוצצות, עורם מנהל המשמרת גלילי כרוב ממולא ופריקי עם אטריות וגזר.
הצצה אל פנים המטבח מגלה יער של סירי ענק מבעבעים. בסירים האלה מוצפנות מנות הדגל של אלבאבור: צוואר טלה וכתף טלה ממולאים באורז ופריקי. באגף אחר במטבח מרוקן מישהו שק של פחמים לתוך מנגל באורך כמה מטרים.
(צילום: אייל טואג)
11:00. הסועדים עוד לא באופק, אבל המלצרים כבר זורמים פנימה. לא שניים, לא שלושה. יותר כמו 30. כולם במכנסיים שחורים ובחולצה לבנה, כיאה ליחידה ממושמעת שחונכה לשירות ממוקד ומקצועי.
12:00. מתחיל טפטוף. סביב השולחנות בחלל הפנימי של המסעדה כבר יושבות כמה משפחות. חולפת שעה, ונחיל של כמה עשרות סועדים זורם פנימה במכה. במטבח ניכרת תכונה ערה והמלצרים עוברים מהליכה לחצי ריצה.
14:00. צונאמי ביקנעם. משפחות שלמות על טפן, קבוצות שהשלימו טיול בוקר, חברים מאזורים שונים שקבעו להתאסף באמצע הדרך, פליטי צימרים ושאר מורעבים - כולם כאן. המסעדה מלאה עד אפס מקום, ומנהל המשמרת מתחיל להפנות אנשים לשולחנות שבחוץ.
זה נראה כמו בית משוגעים, אבל עם חוקיות משלו. עובדי המטבח מתזזים בין הסירים והמנגל כאילו שלרגליים שלהם מחוברות גלגיליות, והמלצרים עורמים עד שמונה צלחות על כף היד, הגפה התחתונה והעליונה. כל הזמן הזה הקופה רושמת. המלצרים דווקא לא רושמים: הם זוכרים הכל בעל פה, לא כמו הסטודנטיות בתל אביב.
תפוסה מלאה נרשמת גם בשעות הקרובות, מה שמצריך כל הזמן פינוי-בינוי זריז של השולחנות שסועדיהם סיימו לאכול. במטבח ממשיכים להתרוצץ בטירוף, ועל המנגל אין מקום להוסיף בדל בצל.
19:00. תחילתה של רגיעה. לאט לאט הופכת זרימת האנשים לחד-כיוונית, והמסעדה מתחילה להתרוקן. 800 פיות עברו כאן מאז ההזמנה הראשונה.
19:15. עכשיו תורו של הפה ה-801, שתקוע כאן מעשר בבוקר.
אז ככה: החומוס חומוס, הג'רג'יר והחובייזה מחייבים ריפיל, צלעות הטלה מדיום-רייר מושלמות, הקבבים על מקלות קינמון עסיסיים, והכנאפה שתובלה בגרניום - משכרת.
זהו, עכשיו אפשר לברר סופסוף את פשר הקשר?
(צילום: אייל טואג)
פיתה עם הכל
משיחות אקראיות עם הסועדים היהודים בשולחנות השונים התברר שהרוב המוחלט הגיעו מטעמי נוחות ("זה ממש על הדרך שלנו"), לא מעטים היו קליינטים חוזרים ("אנחנו אוהבים לשבת כאן ונהנים מהאוכל"), ורק מיעוט שבמיעוט זקפו את נוכחותם לייחוד של האוכל המוגש במקום ("סלט העולש מעולה"). השף עבאס נהנה דווקא מהמיעוט הזה: "אלה שיודעים מה מקבלים כאן, ומגלים סקרנות למה שמונח להם בצלחת, הם הסיפוק הגדול שלי בעבודה".
רגע, וסועדים ערבים "מהכפרים הסמוכים", כמובטח בקומוניקט שהוליד את הכתבה הזאת? פחחחח. אולי זוג, ועוד משפחה. במחשבה שנייה, איזה כפרים ערביים כבר יש בסביבה של יקנעם?
בהיעדר אפשרות לכנס סועדים משני העמים לדיון פתוח על קשר החומוס, נשאר רק לשוחח עם הקליינטורה היהודית ואחר כך לקושש כמה אמירות מהמלצרים. "אנחנו הישראלים", ייצג גבר נחרץ בדעתו את השולחן המהנהן שלו, "באים אל הערבים בכיף. רק מתחילה אינתיפאדה אצל האחים שלהם בשטחים, ונגמר הדו-קיום. אחר כך הם בוכים שהישראלים לא נכנסים להם למסעדות". הניכור, במקרה של השולחן הזה, מתחיל כבר במינוחים המוטים שהוא מאמץ: ישראלים זה כמובן יהודים, פלסטינים אזרחי ישראל הם סתם ערבים.
בשולחן אחר, שהתענג על צוואר טלה ממולא, הציע מישהו "לשלוח אותם קצת לסוריה או ללוב, כדי שיבינו כמה טוב להם כאן". לא רחוק מהם ישב זוג שכרך את קובלנתו בהקשר לאומי. "תראה, אני לא אומרת, האוכל היה בכיף", דיווחה האישה, "אבל הם מרמים אותנו בגדול. מערבים הם בחיים לא ייקחו מחירים כאלה". הם זה הרעים, היא כמובן מהטובים.
טוב, והיה גם מושבניק שמאלן. "אני, דוד שמואלי, אומר לך", אמר לי דוד שמואלי, "שאם נתערבב עם הערבים מה שיותר, נאכל אצלם, נקנה אצלם ונלמד עליהם, גם הם יפסיקו לראות בנו גורם מאיים וסוף סוף נוכל לחיות כאן בשלום".
לא יודע אם השולחנות שדגמתי ייצגו נאמנה את כלל הסועדים היהודים, אבל הם בטח לא ישמחו לשמוע את מה שאמרו עליהם כמה מהמלצרים ששירתו אותם: "הם באים למסעדה ערבית ותמיד מצפים שיהיה זול... אני מרגיש את ההתנשאות מצידם, הם לא יודעים להעריך את מה שמקבלים... כשמתעורר ויכוח על מנה שכן הוזמנה או לא הוזמנה, אני כאילו שומע אותם תכף אומרים לי 'תגיד תודה שאני נכנס אליכם בכלל'". דברים שרואים מכאן לא רואים משם.
טוב, אז קשר החומוס הוא כנראה לא גשר, ולא היה צורך בביקור באלבאבור בשביל להבין את זה. ומילא קשר: מה שהכי מתמיה ביחסי שני העמים שנכפו זה על זה הוא שהם בקושי מכירים זה את זה. קשה לי להיכנס לנעליים של פלסטיני ישראלי ולנסות לבחון מה הוא יודע ובעיקר לא יודע עלי; הרבה יותר קל לי להשתומם על חוסר הסקרנות של היהודים ביחס לשותפיהם לארץ הזאת ולערבים בכלל.
(צילום: אייל טואג)
היושב בציון ולא רואה ממטר
הסכסוך הציוני-ערבי, המלחמות עם מדינות ערב, האינתיפאדות, הטרור העולמי - כל אלה צובעים את האיסלאם בצבע שחור, נטול גוונים. היהודי הישראלי בטוח שכולם מעבר לגבול שלו הם פנאטים, נחשלים, מתעבי קדמה, שכירי חרב בצבא הג'יהאד. הוא לא שמע על התרומה המפוארת של תרבות האיסלאם למדעים, לרפואה, לאמנות, לאדריכלות, לפילוסופיה ולעוד שורה ארוכה של תחומים. מבחינתו, המוסלמי הכי מצליח בעולם היה אלאדין.
הרוב המכריע של יהודי ישראל, בורים כמשכילים, מנוכרים לחלוטין לתרבות המשגשגת שהצמיח הצעיר בין עמי הספר. יהיו כמובן מי שידעו להגיר כמה מילים על השפעת היהדות על דת מוחמד, אבל חלילה לא על השפעת האיסלאם על היהדות, דרך הגותם של סעדיה גאון והרמב"ם למשל. כמה מפתיע שבתולדות הנצרות ובתרבותה אנחנו מתמצאים הרבה יותר, אף שמייצגיה הקנאים טבחו ביהודים מאות בשנים ותועמלניה הצמיחו את האנטישמיות. מה אכפת לנו מתי חל הרמדאן ומה זה עיד אל פיטר, העיקר לנסוע ללונדון בכריסמס. מי הטמבל שילך ללמוד היום ערבית כשכולם אומרים לך שאחרי האנגלית הדבר הבא זה סינית. ולמה לנו להתוודע לעומק לחברה הפלסטינית שחיה לצידנו, כשאנחנו יודעים בבירור שכל מה שהיא מסוגלת לעשות זה חומוס.
וכדי לא לחתום את הכתבה המיותרת הזאת בנימה פסימית, תדעו שבקרוב אני שוב באלבאבור. הגיע הזמן לבדוק את קשר הטחינה.
לפנייה לכתב/ת 
צילום: אייל טואג
צילום: אייל טואג
מומלצים
