חי לפני הכימותרפיה הראשונה: "אני קצת מפחד"
הרגע המכריע הגיע, והשקית הראשונה עם חומר הכימותרפיה שאמורה להרוס את התאים הסרטניים בגופו של חי מחוברת לאינפוזיה. הסיפורים על תופעות הלוואי הקשות מתחילים לחלחל מאחורי החיוכים וההתלוצצויות, והוא מחכה לגרוע מכל
אחת הסיסמאות שתמיד מעטרות בסיסי צבא בארץ היא "קשה באימונים קל בקרב", וגם אצלי נראה שעד עכשיו הכל היה אימון, הכנה. כל הטיפולים, הבדיקות והזריקות היו בעצם לקראת הקרב הבא - השתלת מח עצם.
השתלה על בסיס מקום פנוי
התייצבתי בדווידוף וקיבלתי פיק - שני צינורות דקיקים שמוחדרים לווריד מהזרוע ומגיעים עד מעל הלב, שמטרתם לתת גישה לווריד לצורך שאיבת דם או החדרת נוזלים ללא דקירה. ובעברית קלה, חיברו לי צינור למערכת הדם ומעכשיו אני מסתובב עם שני ברזים על היד.
אפשר להסתובב עם פיק חודשים, ומשום שבזמן ההשתלה אני "תורם" בכל יום כמה מבחנות לבדיקה ומחובר לאינפוזיה במשך רוב שעות היום, כדאי שתהיה גישה מהירה ונוחה לוורידים.
אחרי החדרת הפיק חיכיתי להשתלה בבית, כיוון שהכניסה לחדרים עבור מושתלי מח עצם היא על בסיס מקום פנוי.כמו בדילים של הדקה התשעים, מחכים שמישהו ישתחרר (או יפונה) ורק אז אפשר לקבל מישהו חדש למחלקה. עברתי עוד סוף שבוע עם המשפחה, עונה לכל החברים בטלפון שרוצים לדעת איך הולך, כי ברוב טיפשותי סיפרתי להם על ההשתלה כבר לפני שבועיים, ועכשיו לך תסביר לכולם שעוד לא התחלתי בכלל.
ביום ראשון בעשר בבוקר, כמו בקריאה בהולה למבצע צבאי, היה על הקו ד"ר ישורון: "תגיע בשש וחצי". יש! זה עומד להתחיל! לא ידעתי אם אני שמח או מת מפחד. מצד אחד סוף-סוף יתחילו לפוצץ את התאים הסרטניים בגוף שלי, ומצד שני, כל הסיפורים על תופעות הלוואי ועל הבעיות האפשריות בהחלט לא עושים לי טוב.
התחלתי לארוז תיק עם בגדים (לא תתפסו אותי בבגדי בית חולים), ספרים וציורים שהילדים הכינו לי. חוץ מזה הכנתי עוד תיק ובו מחשב נייד עם עשרות סרטים, אייפד, אוזניות, מטענים, כבל מאריך, מפצל ואפילו דיבורית אלחוטית לסלולרי, רק במקרה שלא יהיה לי כוח להחזיק אותו ביד. בקיצור, הכנה לקראת כל מצב אפשרי של שעמום.
הזמן עד שעת היציאה המיוחלת זחל לאט, כאילו העולם כוסה בשכבה רירית סמיכה שהאטה את כל הפעולות עד כדי שיגעון. הילדים, שכבר היו בכוננות של "אבא נוסע לבית חולים לכמה שבועות", שמחו מאוד לראות אותי שוב כשחזרו מבית הספר, אבל הפעם נאלצתי להבטיח להם שזהו, היום אני באמת מתאשפז.
סוף סוף יתחילו לפוצץ את התאים הסרטניים. חי שטיינבוים
לישון לפני הכימותרפיה
נגה ואני התייצבנו במחלקת השתלות מח עצם, מבחוץ הייתי רגוע וקול אבל מבפנים קפצתי למעלה ולמטה כמו ארנב על ספידים. עברנו את כל שלבי הבירוקרטיה, רישום, צילום ריאות, בדיקת רופא, וקיבלתי חדר זמני עד למחרת. כיוון שלא היה ממש אקשן שיחררתי את נגה ונשארתי להעביר את הלילה הראשון שלי באשפוז לבדי.
בעשר חיברו אותי לאינפוזיה הראשונה, אחת מני רבות מאוד בשבועות הקרובים. ההתרגשות והידיעה שמחר אני עומד להתחיל עם הכימותרפיה שכנעו אותי ללכת לישון. לא ממש הייתי מרוכז כדי לקרוא או לראות סרט, והחלטתי לכבות את המח להיום.
בשתיים בלילה נגמרה האינפוזיה והמחשב התחיל לצפצף. אם אי פעם "זכיתם" באינפוזיה אתם בטח זוכרים את גלגלת הפלסטיק שבעזרתה מווסתים את עוצמת הזרימה של הנוזלים. הנוסטלגיה הזאת כבר לא קיימת היום, ובמקום זאת יש מחשב שמחובר לעמוד האינפוזיה שדרכו עובר הצינור ובעזרתו קובעים את קצב הטפטוף.
טכנולוגיה, בדרך כלל, היא דבר נפלא, אבל לזאת יש שני חסרונות גדולים: האחד, כל זמן שהמחשב עובד יש אוושה זעירה ומעצבנת, כמו ממטרה ממש קטנה. והחיסרון השני, בכל פעם שהטפטוף לא עובד - נגמר הנוזל, נגמרה התוכנית, הצינור לא ישר, יש אוויר בצינור או כל סיבה מטופשת אחרת - המחשב מצפצף כמו אזעקה של רכב.
אז בשתיים בלילה כאמור נגמרה האינפוזיה, ואזעקת הרכב התחילה ליילל. כמובן שקפצתי מהמיטה עד התקרה ובחזרה. בשניות הראשונות הייתי בטוח שהמוניטור מראה שאין לי דופק, ועברה דקה עד שנזכרתי שאני בכלל לא מחובר למוניטור. האחות הגיעה בתוך דקה וחצי ושחררה אותי מהאינפוזיה ללילה. חזרתי לישון מפוחד לעוד שלוש שעות בלבד, כי בחמש בבוקר כבר מודדים לחץ דם ודופק ועושים בדיקת דם. חמש בוקר! אתם רוצים שאנשים יצאו בריאים? קודם כל תנו להם לישון כמו שצריך.
לא מודה בפחד
בבוקר התפנתה הסוויטה שבה אבלה את תקופת האשפוז. אני כותב סוויטה לא במירכאות כפולות, כיוון שקיבלתי חדר שלא היה מבייש בית מלון בינוני. חוץ ממיטת היי-טק מתכווננת עם שלט, יש גם ספת אירוח שהופכת למיטה למלווה, מקרר קטן, פינת עבודה, טלוויזיה ומקלחת ושירותים צמודים גדולים. רפואה חמישה כוכבים. הרגשתי שהגעתי לגן העדן של המאושפזים. חיפשתי שוברים למגבות לבריכה ולא מצאתי, אז שאלתי את שירות החדרים אבל מסתבר שיש רק אחיות. מתוך האכזבה הזמנתי תור למסאז', אבל במקום זה קיבלתי ביקור רופא.
תליתי מיד מול המיטה את התמונות שהילדים ציירו לי, כדי לתת טאץ' אישי לחדר. סידרתי את הספרים על המדף לפי הסדר שחשבתי שאקרא אותם, והתחלתי לתכנן כמה כלום אני עומד לעשות בזמן הקרוב.
בצהריים הייתי אמור לקבל את מנת הכימותרפיה הראשונה, ובינתיים חוברתי שוב לאינפוזיה. האוושה החרישית של הממטרה הזעירה קודחת לי חור חדש בראש. לא ממש שומעים אותה, אבל המחשבה כבר מדמיינת אותה באופן אוטומטי - שפריצ ,שפריצ, שפריצ - אפשר רק להתעלם או לתקוע את הראש חזק בקיר. כרגע אני מחליט להתעלם.
במשך כל תקופת ההשתלה אני עתיד לזכות להרבה ביקורים מטעם המשפחה והחברים. מדי פעם אני ממש מרגיש כמו רל"ש שמתאם פגישות - "תבוא היום בערב", "תבוא מחר בצהריים", "יום רביעי לא טוב, אני בדיוק עובר השתלה". הביקורים עוזרים לי קצת להתנתק מהסיטואציה, לשנות אווירה.
אני לא מודה בזה, אבל אני קצת מפחד. מאחורי החיוכים, ההתלוצצויות והקוליות, איפה שהוא ברקע יש קצת פחד. קראתי המון על תהליך ההשתלה, ולמרות שהוא לא מסובך או מסוכן יותר מדי, יש לו אפקטים קשים. אז כן, אני קצת מפחד, מותר לי.
משלחת אחיות מכובדת הגיעה עם שקית הכימותרפיה המיוחלת. אחרי וידוא משולש שאני זה אני, שהכימותרפיה היא כימותרפיה ושהכימותרפיה היא אכן עבורי, חוברתי אחר כבוד לשקית והחומר התחיל לזרום לי לתוך המערכת.
ציפיתי שיקרה משהו, שיהיה לי קר או חם או רע או רע מאוד, אבל שום דבר לא קרה. מרוב ציפייה התאכזבתי. הייתי כבר מוכן להילחם במה שיבוא, ובינתיים כלום לא בא.
אבל זה רק בינתיים.
לפנייה לכתב/ת 
