לא מבינה את הקטע של אקסים מיתולוגיים

יש לי כמה בעיות עם השאלה הזאת: קודם כל, לא הצלחתי להפסיק לבכות. זה עשה אותי ממש עצובה לדעת שהוא חושב שיש מישהו בעולם הזה שיכול להגיד לי מה לעשות ולהזיז אותי בכזאת קלות. שנית, הדלת שלנו כל כך רעועה, שכשמישהו דופק עליה, היא כמעט מתפרקת. אני מתפלאת שהוא לא זוכר את זה. שלישית, והכי חשוב, זה שאנשים אוהבים להתרפק בגעגועים על העבר שלהם ולחלום איך פעם הכל היה מהמם ולהכתיר את כל הסרט הזה בשם פלצני כמו 'מיתולוגי', זה עדיין לא אומר שאני שייכת לקבוצה המשעממת הזאת של אנשים שלא מחוברים לחיים שלהם.

הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים

בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים

אבל מישהו בעבודה שלו בדיוק דיבר בחולמנות על המיתולוגית שלו ואיך הוא היה רץ אחריה אילו רק היתה רומזת, וזה גרם לבייב לקוות שאולי בכל זאת יש בי משהו שיש באנשים אחרים.

לא מצליחה להבין את הקטע הזה של אקסים מיתולוגים, באמא שלי. הבן אדם עזב אותך כמו כלב. לא הסכים לקבל אותך בחזרה, כי אחרת הייתם היום ביחד, לא ככה? יכול להיות שמה שהיה ביניכם היה ענק ומופלא, מהחיים אבל העובדה היבשה והקרה היא שהיום אתה לבד או עם מישהי אחרת. אז מה כל כך מיתולוגי בזיכרון הזה?! מה, רק בגלל שהיו לך כמה אורגזמות שלא הצלחת לשחזר מאז? או בגלל שהלכתם בגשם לאכול במסעדות מגניבות ועישנתם גראס בסמטאות החשוכות של החיים?

כשבייב שאל אותי את השאלה הזאת, ישר חשבתי על ג'ימי, סוג של זיכרון מעפן. היפי אוסטרלי שבזבז לי כמה שנים מהחיים תוך שהוא מתלבט בין היחסים המופרעים איתי לבין היחסים הבטוחים עם החברה שלו מהילדות, זאת עם המקצוע הנכון. בסוף הוא הלך והתחתן איתה. בטוח שאני מתפללת כל יום במקדש המיתולוגי שהקמתי לכבודו.

או יואב, זה שאחרי ארבע שנים אמר לי שהוא חייב ללכת. הוא כל כך מיתולוגי בעיניי, שאחרי שהוא הלך למקום שהוא חייב ללכת אליו, נהייתי וורקוהולית והתחלתי לקרוא לגברים בבונים.

בזכותה שרת במקלחת וראית את העולם בצורה אחרת לגמרי

אז בסדר. המיתולוגית שלך היתה הכי יפה בעולם וידעה לעמוד ולדבר נפלא אל האומה וגרמה לך לדעת דברים שבחיים לא היה חשוב לך לדעת. בזכותה שרת שירים במקלחת וראית את העולם בצורה אחרת לגמרי, הרבה יותר מעפנה ממה שאתה רואה אותו בדרך כלל. היא דיברה איתך על השתקפות השמיים בעיניך, ויש לכם תמונות שבהן אתה נראה מאושר ומהורהר. כל הכבוד.

למה אנשים אף פעם לא אומרים על מה שקורה להם כאן ועכשיו שזה מיתולוגי, עצום וענק מהחיים? למה רק מה שקורה בעבר זוכה לזיכרון סלקטיבי ומקבל כותרות בומבסטיות פוזאיות שמנותקות מהמציאות?

הבודהיסטים אומרים, ובצדק נדיר, שהעבר מת, את העתיד אנחנו לא יודעים, ומה שיש לנו זה ההווה. אפילו שיש כאלה שיישבעו לכם שהם יודעים את העתיד, כולל איזה צבע חולצה תלבשו כשתלכו לחפש עבודה בלשכת התעסוקה בעוד שמונה וחצי חודשים מהיום.

נישקתי וחיבקתי את בייב שלי, נצמדתי אליו טוב טוב, ואמרתי לו שאם עוד פעם אחת הוא ישאל אותי שאלה כל כך מפגרת, אני אכריח אותו ללכת לארוחת שישי כל שבוע אצל אחותי הדוסית. זה כבר הפחיד אותו באמת.

אחר כך עצמתי עיניים וחשבתי על הפרעת האישיות של האקסים שלי. למשל נועה, שאחרי שיואב היה חייב ללכת ממני למקום אחר, הייתי בטוחה שגם לי יש מקום חדש לגמרי שאני חייבת, אז הלכתי אליה. אבל להיות עם אשה זה גרוע לפחות כמו להיות עם בבון. אולי אפילו יותר גרוע. היא לא הפסיקה לרדת לחיי שאצחצח שיניים לפני השינה ואמרה כל מיני דברים נורא חכמים שאף פעם לא הבנתי וחייכה רק אם היתה לה סיבה ממש טובה.

מיתולוגים בתחת שלי. החיים שלי עצומים ומדהימים בדיוק כמו שהם. גם העבר היה לא רע בכלל, והעתיד כנראה יהיה הרבה יותר מגניב. אבל את מי זה מעניין. כל יום הוא הפתעה. הקרבות עם העולם מאחוריי.

>>> אקס מיתולוגי  ואקסיות גם