עדי אמר לי שצריך להתפלל שלא יהיו לנו תאומים
בינתיים כבר התרגלנו לרעיון שהולכות להיות לנו (בעזרת השם טפו טפו טפו), שתי בנות, ואנחנו אפילו שמחים בכך. הבעיה העיקרית איתה אנחנו נאלצים להתמודד היא עם ישראל בכללותו, שלוקח חלק פעיל בהריון שלנו
הצטרפו לדף הפייסבוק של ynet לקבלת עדכונים
בואו להגיב גם בדף הפייסבוק של ynet יחסים
זה מתחיל בנגיעות וליטופים של הבטן, וכלה בכך שהפקידה בסניף הדואר פורטת בפניי רשימה של עשי ואל תעשי, הכוללת את הסעיף ההגיוני של לא לשים חגורה, כדי שלתינוק לא יצא פס על המצח. "לתינוקות", אני מתקנת אותה. "מה, תאומים?", היא פוערת את פיה. "תאומות", אני עונה וחשה רגשות אשם כלפי תור האנשים הארוך המשתרך מאחוריי, שייאלץ להמתין עד שהפקידה של הדואר תסיים לספר לי את כל מה שאי-פעם קראה או שמעה על הדרך הנכונה לגדל תאומות.
לא אשקר ואומר שרגע הגילוי לגבי מספר העוברים שברחמי היה הרגע המאושר בחיינו. למעשה, כשרק גילינו שאני בהריון, עדי אמר לי שצריך להתפלל שלא יהיו לנו תאומים. חודש מאוחר יותר, בבדיקת האולטראסאונד, כשהרופאה שאלה: "את רואה מה שאני רואה?" (צג מרצד בשחור-לבן זה נחשב לרואה?). "זה שניים!", אני נתקפתי בצחוק היסטרי ואילו עדי נשטף בזיעה קרה ושאל שוב ושוב: "אי אפשר לעשות עם זה משהו?". בכל מקרה, היה זה גם אותו רגע בו התחלתי להאמין באמונות טפלות.
בינתיים כבר התרגלנו לרעיון שהולכות להיות לנו (בעזרת השם טפו טפו טפו), שתי בנות, ואנחנו אפילו שמחים בכך. הבעיה העיקרית איתה אנחנו נאלצים להתמודד היא עם ישראל בכללותו, שלוקח חלק פעיל בהריון שלנו, ומשום מה גם נהנה לנבא לנו שחורות ונוראות. מוזר, עד היום חשבתי שאנשים מביאים ילדים לעולם כי הם רוצים בכך. כנראה שטעיתי.
"כדאי שתתחילו לחסוך, בנות זה מסחטת כספים" (צילום: Shutterstock)
"תאומות?! או ואבוי, מסכנה", היתה אולי התגובה הקיצונית ביותר שקיבלתי עד כה, למרות שהיא נאמרה באמפתיה כנה ואמיתית למצבי העגום לכאורה. אבל התגובות היומיומיות הרווחות אינן שונות בהרבה. מצוות פרו ורבו, מסתבר, היא כורח בלבד, שכן נדמה שכמעט כל ההורים בישראל שונאים את ילדיהם, שכל תכליתם בחיים זה למנוע מהם שינה, למצוץ את דמם וכיסם ולא לאפשר להם לבלות.
"תאומות?! הו-הו מה שמחכה לכם, כדאי שתתחילו לאגור שנות שינה מעכשיו".
"תאומות?! איפה בדיוק יש לך מקום בבטן לשתיים?", אמרה לי בשיטנה בחורה שמנה בתחנת האוטובוס.
"תאומות?! כדאי שתתחילו לחסוך, בנות זה מסחטת כספים".
"תאומות?! חכו חכו...".
"תאומות?! טוב, לפחות זה לא תאומים בנים", היה אחד מהמשפטים המפרגנים ביותר שזכינו לשמוע עד כה.
ויש כמובן גם את כל אותם אנשים שלא מכירים אותי, אבל יודעים בדיוק מה עליי לאכול, איפה עליי לגור ואיפה אסור לי בשום פנים ואופן ללדת.
"תשמעי לי, אתם תהיו חייבים לגור ליד ההורים!"
לשיעור היוגה האחרון הגיעה משתתפת חדשה בשם רבקה. עוד לפני ששאלה אותי לשמי (כשאני חושבת על זה עכשיו, היא מעולם לא שאלה אותי לשמי), היא שאלה באיזה שבוע אני ואם זה בן או בת.
"תאומות".
"תאומות?! הו הו, אני מקווה שאת או בעלך גרים ליד ההורים".
"לא, בן זוגי ואני לא גרים ליד ההורים".
"טוב, לא תהיה לכם ברירה, תהיו חייבים לעבור דירה", קבעה רבקה בפסקנות, כאילו היה מדובר בדיבר האחד-עשר. "תשמעי לי", המשיכה רבקה, "אני יודעת מה שאני מדברת, אתם תהיו חייבים לגור ליד ההורים!".
כיוון שרבקה יודעת על מה היא מדברת, החלטנו עדי ואני להעביר את חופשת הילדה בביתה של אמי. אבל ההחלטה הזו לא היתה מספיק טובה עבור אברימל'ה, המזריע ברפת, שהודיע לעדי שהוא עושה את טעות חייו: "תשמע לי חביבי, זה או אתה, או החותנת, ביחד זה לא הולך!", הוא הודיע נחרצות, על אף שמעולם לא פגש את אמי.
בדרך כלל אני אוהבת את תחושת המשפחתיות הארצישראלית, אבל כעת, עם ההריון, כשכל אחד הפך להיות יועץ לענייני זוגיות במקרה הטוב, או מגדת עתידות רואת שחורות במקרה הרע, לא היתה ברירה אלא לברוח למקום שבו לעולם לא ישאלו אותי זרים באיזה חודש אני ויתלוננו שאני עונה להם בשבועות – לונדון.
זה הרגיש כמו חלום – אנשים כיבדו את הפרטיות שלנו
כמו מזג האוויר המקפיא שהכה בנו ביציאה מהמטוס, כך גם קבלת הפנים של העם האנגלי היתה צוננת להפליא. זה הרגיש כמו חלום – אנשים כיבדו את הפרטיות שלנו. אף אחד לא שאל, לא התעניין, לא ייעץ ולא ניבא. אבל רגע, גם אף אחד לא קם בשבילי ברכבת התחתית, לא הגיש לי כוס מים, לא מיהר לעזור ואפילו לא חייך. השיא היה בחנות נעליים, כשהמוכרת ראתה אותי מתקשה לרכוס נעל חדשה, בגלל הבטן שלי, שעמדה ביני לבין כף רגלי, ובכל זאת נותרה לעמוד בחיבוק ידיים ולהביט בי בבוז, כאילו הייתי ג'וק שלא מצליח להתהפך מהגב לבטן.
בדרך בחזרה לישראל, כבר בבדיקה הבטחונית בשדה התעופה הית'רו, אשה ישראלית אלמונית לא אהבה את העובדה שהריונית שכמוני מחכה בתור. אי לכך, היא אחזה בידי כאילו הייתי מזוודה והודיעה לכולם שהיא מעבירה אותי לראש התור. תוך כדי ניהול המבצע "תנו לה לעבור, היא בהריון", היו לאותה אלמונית גם הרבה דברים להגיד על העובדה שהולכות להיות לעדי ולי תאומות: "תאומות?! אואה, מה שמצפה לכם... אני מקווה שאתם עושים עכשיו חיים. תנצלו את הזמן כל עוד אתם יכולים. תשמעו לי, אחר כך זה כבר לא אותו הדבר".
כמה ימים קודם לכן הייתי מתעצבנת על האלמונית השתלטנית, אבל אחרי שבוע הקיפאון הלונדוני, החטטנות הדביקה של ארצנו דווקא גרמה לי לחייך. אחרי הכל – גם נשים הריוניות צריכות שתהיה להן את הזכות לקנות נעליים, לא?
לפנייה לכתב/ת 
