מצעים, ציפיות וכביסה מלוכלכת

עונה, במשמעות שיש למילה הזאת בישראל, יכולה להיות כל דבר, מחודשיים ועד לזמנים גאולוגיים. שנתיים חלפו מאז שודר הפרק הראשון של "פולישוק", וסיכום ביניים קצר של מציאות חיינו הפוליטיים בפרק הזמן הזה כולל נשיא לשעבר מורשע באונס, ראש ממשלה לשעבר מואשם בפלילים, מספר מבהיל של פרשות שחיתות מקומיות וארציות וראש ממשלה מכהן שנגדו מועלות חקירות מדי פעם. ובתווך, שר אוצר לשעבר שוודאי כבר מעטר את קירות תא הכלא בטבלת יאוש וממתין לשליש.

רגע, לא שכחנו מנהיג מפלגה מרוסקת שבורח ממנה ומקים עוד אחת, ומנהיג לשעבר שנבעט החוצה ורוצה קאמבק. כל זה ודאי לא מיטיב עם "פולישוק", למרות החן הקבוצתי של שחקניה והדיוק בדיאלוגים שהם מחליפים ביניהם. הבעיה איננה בסדרה אלא במציאות, וכדי ש"פולישוק" תהיה סדרה מעולה צריך לעשות אחת מן השתיים: לשנות את המציאות בדחיפות, כבר בעונה הנוכחית שלה, או להעצים, להגחיך ולהאדיר כל סיטואציה בתסריט עד שתהיה נושכת ובועטת כמו בחיים עצמם, רק קצת יותר מצחיקה. למרבה הצער, השינויים האלה הם בגדר משאלת לב בלבד.

פולישוק. שמח, מבדח, אבל נטול עוקץ (צילומים: באדיבות ערוץ 2) 

כי כשרובי פולישוק שוב נבעט למעלה ובקומבינה מתוחכמת של חומי שליט, שר המשפטים המתפטר, נשלף מתפקידו המדשדש כשר לעניינים חברתיים והופך למוקד כוח אמיתי, התחושה המלווה את הצפייה בששון גבאי ואמנון דנקנר, שניהם בקטעי משחק מעולים (דנקנר מצטיין בהבעות נכלוליות ובפרצופים של שמחה לאיד), היא סוג של דז'ה וו. לא משעמם, חלילה, ואפילו די שמח ומבדח לפעמים, אבל נטול עוקץ של עוצמה.

המוטיבים המובילים בעלילה יהיו גם הפעם הפער הבלתי נסבל בין הצהרות לבין מעשים, בין מצעים וציפיות לבין כביסה מלוכלכת. תרבות הספין ודאי תיתן אותותיה בכל פרק, ונוכחותה המלבבת של שירי גדני כתקומה שהרבני, יועצת התקשורת האגרסיבית של השר הנחנח, עוד תזמן לצופיה רגעים של צחקוק וגיחוך (בעיקר בזכות הביצוע המעולה של דגני ופחות בגלל הסיטואציות שהיא נתונה בהן). מנגד, גיא לואל בתפקיד קוזו, היועץ מן הגיהנום, כנראה יירה גם העונה את הרפליקות שלו לכל עבר באגרסיביות בלתי מחויכת בעליל, וחנה אזולאי הספרי תשמור על משחק קורקטי בתפקיד מנכ"לית המשרד של

השר לענייני לא-חשוב-מה.

גדני וגבאי. רגעים של צחקוק וגיחוך

הפרק הראשון עסק בנסיונו של פולישוק להתמודד על ראשות מפלגתו הקורסת, במכשולים הבירוקרטים המצחיקים שעמדו בדרכו ובפתרון המניפולטיבי שמקפיץ אותו למעלה בהיררכיית אוכלי הנבלות הידועה כ"ממשלת ישראל". בין הפיקטיבית לזו האמיתית באמת קשה למצוא הבדלים משמעותיים, והדבר ייאמר לזכות מלאכת הכתיבה של הספרי.

בהמשך צפוי אמנון דנקנר לייסד חינמון יומי ולעמוד בראשו – וגם זה, מה לעשות, מוכר לעייפה מן החיים. רגעי החסד של הסדרה צפויים להגיע, איפוא, דווקא מן השוליים, מדמויות המשנה, כמו זו של מוניק אשת השר (פנינה טורנה), שכאשר השר מתחייב למנוע כפייה דתית בהתאם למצע מפלגתו, היא אומרת "תגיד בעזרת השם", באחד הרגעים היותר משעשעים בפרק הראשון.

קצב קצת יותר מהיר לא היה מזיק ל"פולישוק", ואפילו יבליט את הפערים בין איטיותו המחשבתית של השר, שוב, בביצוע מעולה של ששון גבאי, לבין זריזותם המנטלית של יועציו ועושי דברו. מצד שני, קצב קצת יותר איטי למציאות חיינו היה מיטיב עם כולנו. גם עם הסדרה.