עשרת ימי התשובה שלי
"עשרת הימים שבין שואה לתקומה, הם מסע מטלטל בתוך הפער שיוצרת התקשורת בין העם הפשוט, לבין הדימוי שהיא יוצרת לו. סוד הקיום הישראלי מפכה מתחת לפני השטח"
עשרת הימים המתחילים ביום השואה והגבורה, ומסתיימים ביום העצמאות - דומים בעיניי לעשרת ימי תשובה. אלה עשרת הימים הכי יהודיים והכי ישראליים שיש בדור הזה. גם שיכבה עבה של ישראליות מחוספסת ושל ציניות טיפוסית, מתקלפת ונמסה לעומתם.
אני יושב מול המסך, והתמונות מתערבבות אלו באלו. מצעד החיים בפולין - עם הדלקת המשואות בהר הרצל; טקס יום הזיכרון בכותל - עם סרטי הנופלים; רעש במות הבידור - עם זעקת הקדיש של השכולים; חידון התנ"ך ופרס ישראל, ו"אל מלא רחמים" עם תפילת ההלל. הכול נמזג נמהל ומתערבב למאסה קדושה וגדושה של תמצית היהדות והישראליות של ימינו.
לחיי העם הזה
כמו מזוכיסט המכור לכאב, צפיתי בסרטי יום השואה ויום הזיכרון בזה אחר זה. מזפזפ בין הערוצים,
בין הסיפורים ובין האנשים. מצאתי את עצמי נע ונד בין הרצאה להרצאה - בשדרות, אשדוד, בית שאן, מעלות, כרמיאל, חברון, גבעת שמואל, ירושלים (וסליחה אם שכחתי מקומות, על הדרך). בסופו של המסע הארוך הזה, ברחבי הפסיפס הישראלי, שאלתי את עצמי, בסופו של יום - מה אתה לוקח אתך מכל המפגשים הללו?
המסקנה שלי תמימה למדי, אבל מבחינתי - הכי משמעותית: יש פער מדהים בין עם ישראל הפשוט, שחי ברחבי הארץ - אוהב את ארצו ועמו, עמל ויגע לפרנסתו, מתנדב ומסייע לקהילתו - לאופן סיקורו בתקשורת, ושיכבת המנהיגות שלו.
אתה רואה את המשפחות השכולות לסוגיהן. כאלה ששכלו ילד, אפילו שניים. משפחות שנתנו את היקר מכל כדי שנוכל להיות עם חופשי בארצנו. איזו אצילות ועדינות על פניהן, איזו עוצמה של התמודדות ואמונה.
אתה רואה את ניצולי השואה ומקשיב לסיפוריהם, ולא יכול שלא להתפעם מול עוצמות החיים שלהם, מול מנגנוני ההישרדות וחוכמת החיים שלהם, ומול היופי המיוחד הנשקף מעיניהם הקשישות שכבר ראו את הכול. ואז עולה השאלה במלוא עוצמתה: מה לוקחים מעשרת הימים שבין שואה לתקומה?
מגש הכסף האמיתי
התשובה שלי היא המשנה בפרקי אבות: "הווי דן את כל האדם לכף זכות". אתה עומד מול האדם הפשוט ברחוב או בעבודה, ואין לך מושג מיהו, עד שאתה מגלה שאלה הסובבים אותך בחיי היומיום, הם-הם המשפחות השכולות שראית אתמול בטלוויזיה, עומדות שפופות ליד קברי יקיריהם בבתי העלמין הצבאיים. הם ניצולי השואה שעמדת נפעם מול עוצמתם הפיזית והנפשית. הם הגיבורים האמיתיים של דורנו - מגש הכסף האמיתי שלנו.
חז"ל דייקו במשנה כשאמרו "את כל האדם". אל תראה רק את חלקו, רק תכונה מסוימת חלשה אצלו, שהרי אין לך אדם ללא חסרונות וחולשות. החוכמה היא לראות את האדם בסך הכל שבו. את העם כולו כמכלול, ואת כל זה אי אפשר שלא לדון לכף זכות.
בדרך כלל אנחנו יושבים איש-איש בביתו, עם מעגל האנשים הקרובים לו. מקטרים בסלון, ומלאים טענות בעבודה. לא שחסר על מה: מראש הממשלה וצפונה, ומשביתת הרכבות ודרומה. אבל אז נערך סקר שביעות רצון, ומתברר שרוב עם ישראל אוהב את ארצו, מעריץ את חייליו ושמח בחלקו.
לפגוש את השטח
לפעמים מסע מטלטל שכזה בין יום השואה לבין יום הזיכרון ויום העצמאות, בין שדרות למעלות,
יש בו כדי לרומם נפש, לגלות את עמך ישראל, ולהבין שבאמת דברים שרואים מכאן - לא רואים משם, אבל במובן החיובי של העניין.
כשנחווה את המציאות הישראלית פנים אל פנים, ללא תיווך של תקשורת או של פוליטיקאים המייצרים ניכור מטעמים של רייטינג או בחירות - נגלה עוצמות ותעצומות. נחשוף את סוד הקיום היהודי והישראלי, מפכה מתחת לפני השטח. מול כל זה, כמה נכון וקל להשתדל ולממש את המשנה המכוונת את ראייתנו לטוב: "הווי דן את כל האדם לכף זכות..."
לפנייה לכתב/ת 
