קודם נכבוש את בלגיה, אחר כך כבר נראה
עובדה: כמעט 30 ישראלים מופיעים העונה בקבוצות אירופיות. הערכה: בשנה הבאה יצטרפו אליהם עוד עשרה. שאלה: הייתכן שהכדורגל שלנו טוב בהרבה משמקובל לחשוב? כדי לענות על זה ברצינות צריך לעקוב אחרי ציר זמן וכסף, שמתחיל במוטל'ה שפיגלר ונמשך עד איתי שכטר
בשנתיים האחרונות הפכה ישראל למעצמה בכדורגל העולמי. כזאת שמייצאת את מיטב כישרונותיה לליגות של אירופה, שפועלים בה עשרות סוכני שחקנים, ושכל כדורגלן שמשחק בה חולם לכבוש את היבשת. כבר עכשיו מופיעים באירופה כמעט 30 כדורגלנים כחול-לבן, ובעונה הבאה מתכוונים להצטרף אליהם עוד כעשרה. ואני לא מדבר רק על ערן זהבי או על דני בונדר, שחתם בוולגה ניז'ני נובגורוד.
לא בהכרח שמעתם על כל אלה שמרוויחים את המשכורות שלהם באירו או ברובל, וחלקם עדיין צעירים וחסרי ניסיון, אבל כולם ישראלים, כולם בליגות אירופיות ודבר כזה עוד לא היה פה. אז מה, אבי לוזון בכל זאת צדק כשטען שהליגה שלנו היא השישית בטיבה באירופה - או שאולי ההסברים לתופעה הזאת לא ממש קשורים ליכולת ולאיכות, אלא לגורמים שונים בתכלית?
דני בונדר. וולגה ניז'ני נובגורוד? צריך GPS? (צילום: אלי אלגרט)
זה לא אנחנו, זה העולם
הישראלים הראשונים הגיעו לכדורגל האירופי אחרי שהנבחרת שיחקה במונדיאל 1970 במכסיקו וזכתה לחשיפה עולמית. הראשון והבכיר היה מוטל'ה שפיגלר, שהתאמן בווסטהאם האנגלית, ולאחר שלא קיבל רישיון עבודה הלך לשחק במדי פ.צ. פריז (לימים פריז סן ז'רמן). גם גיורא שפיגל הגיע לצרפת ושיחק בליון ובשטרסבורג; שמוליק רוזנטל בחר בבורוסיה מינשנגלדבאך הגרמנית, מה שעורר סערה גדולה בארץ.
אירופה קרצה גם לכוכבים הבאים של הכדורגל הישראלי, אבל מספר השחקנים שעשו את המעבר ליבשת נותר קטן מאוד. בסוף שנות ה־70 הגיע אבי כהן ז"ל לליברפול המיתולוגית, ומעט אחריו נחת ויקי פרץ בצרפת (שטרסבורג וראן). יעקב כהן ומשה גריאני חתמו בברייטון, אבל כמעט לא שיחקו בקבוצה האנגלית הצנועה.
שפיגלר. הראשון שפרץ לאירופה אחרי מכסיקו 70' (משה פרידן, לע"מ)
כוכבי הדור הבא היו רוני רוזנטל (ברוז', סטנדרד ליאז', ליברפול, טוטנהאם ו-ווטפורד), אלי אוחנה (מכלן וספורטינג בראגה) ושלום תקוה (לאנס בצרפת וסטנדרד ליאז' בבלגיה). בוני גינצבורג הגיע לסקוטלנד והצטרף לגלזגו ריינג'רס, מוטי איוניר העביר שנה וחצי ברודה ההולנדית, ודוד פיזנטי שיחק ב-פ.צ. קלן ובקווינס פארק ריינג'רס בעודו מייצר כותרות בגלל השימושים המקוריים שלו לחומוס.
בכל אותן שנים, מספר הישראלים ששיחקו באירופה בכל רגע נתון נע בין שלושה לחמישה. לא יותר. במובן מסוים זה היה המקסימום האפשרי: בימים שקדמו לחוק בוסמן הונהגה בכל הליגות ביבשת הגבלה על מספר הזרים, כולל אלה שבאו ממדינות האיחוד האירופי - כך שאם למשל היו בקבוצה בלגית שלושה הולנדים, אסור היה לה לרכוש זר נוסף.
מאור מליקסון. הוציא דרכון פולני, והופ הוא משחק בפולין (ראובן שוורץ)
מאז שהחוק נכנס לתוקפו ב־1995, הבעיה כמעט לא קיימת: נכון ששחקן ישראלי נחשב גם היום לזר, אבל מעמדם של הזרים באשר הם השתנה לחלוטין (מה גם ששחקנים ישראלים רבים הצליחו לארגן לעצמם דרכון אירופי).
שנות ה-90 היו השנים הגדולות של חיים רביבו, שכיכב בסלטה ויגו, פנרבחצ'ה וגלאטסראיי; של איל ברקוביץ', שהקריירה שלו חרשה את מפת האימפריה הבריטית מסאות'המפטון בדרום אנגליה ועד סלטיק בסקוטלנד; ושל טל בנין, שהיה שחקן לגיטימי בברשיה ובקאן. הם לא היו היחידים, אבל רוב השחקנים האחרים שניסו לפתח קריירה אירופית חזרו הביתה כשהזנב מקופל חזק בין הרגליים.
איל ברקוביץ'. חצה את האי הבריטי (גטי אימג'ס)
אז איך בעצם הגענו ממצב של גג חמישה כדורגלנים ישראלים באירופה לאינפלציה של 300 אחוז? האם למרות הבינוניות של הליגה והאפרוריות של הנבחרת יש היום בישראל יותר שחקנים טובים מאשר בעבר? רונן קצב, מסוכני השחקנים הבכירים בארץ, לא חושב ככה. ממש לא: "מה שקרה זה שהעולם השתנה", אמר מי שאחראי בין היתר להעברות של יוסי בניון ודודו אוואט, שני הישראלים הכי מצליחים באירופה נכון להיום.
זה לא הכסף, זאת הבוכטה
"התקשורת, האינטרנט ומערכי הסקאוטינג שנעזרים בהן הפכו את הכל לנגיש ולמהיר יותר", הסביר קצב מה נשתנה. "אפשר לראות בזמן אמת כל משחק בכל ליגה בעולם. הסוכנים מציעים לקבוצות שחקנים שבעבר לא היה להם כמעט סיכוי להיחשף, ובאירופה יושבים ורואים. זאת התרשמות הרבה יותר טובה מאשר השיטה הישנה של קלטות ביצועים ערוכות".
זאב חיימוביץ'. מערך הסקאוטינג הביא אותו לגאורגיה (צילום: אלי אלגרט)
לקצב יש אינטרס ברור להעביר כמה שיותר שחקנים ישראלים לאירופה, אבל הוא טוען שבמונחים יחסיים אנחנו בכלל לא כזה להיט: "נכון שישראל היא מדינה קטנה, אבל יש מדינות עוד יותר קטנות מאיתנו, בעיקר במזרח אירופה, שמייצאות הרבה יותר מה־20 ומשהו שחקנים שלנו".
בליגה האנגלית הראשונה נמצאים היום רק שני נציגים, בניון ותמיר כהן, כשהאחרון לא ממש משחק בבולטון וכבר מדבר על חזרה הביתה. בספרד, אחרי שאספניול השאילה להפועל תל אביב את בן שהר (אמור לחזור בתום העונה), מופיע היום רק אוואט.
דודו אוואט. הנציג היחיד של ישראל ספרד (גטי אימג'ס)
בליגה הגרמנית הבכירה משחק אלמוג כהן, ובאיטליה אין אף ישראלי. במילים אחרות: בארבע הליגות הגדולות משחקים שלושה וחצי ישראלים. האחרים משחקים בבלגיה, רוסיה, סקוטלנד, פולין וקפריסין. "אם היו לנו 20 שחקנים בארבע הליגות הגדולות", אמר קצב, "זה באמת היה מדהים. אבל זה לא המצב".
נכון, לא כל ישראלי יכול להגיע לאנגליה או לספרד. אבל מה רע בבלגיה למשל? היום משחקים שם שישה ישראלים, רובם לקוחות של הסוכן דודו דהאן. אם מוסיפים אליהם את גילי ורמוט, ברק יצחקי, איתן טיבי ובטח עוד כמה ששכחתי ושיחקו בבלגיה לפני שחזרו לארץ, אפשר לראות שמדובר ביעד לא רע בכלל.
אליניב ברדה. הנציג הבכיר בליגה הבלגית (גטי אימג'ס)
מיקומה של בלגיה בשרשרת המזון של הכדורגל האירופי הוא משהו שאיש אינו חולק עליו. גם סעיף השכר הוא עובדה בשטח: קחו למשל את אליניב ברדה, שעזב את ישראל עם שכר של 80-70 אלף דולר בעונה והיום מרוויח כחצי מיליון.
מעבר לזה, השחקנים הישראלים בבלגיה שיפרו כמה אלמנטים מאוד משמעותיים במשחק שלהם: אולי אין יותר מדי טכניקה, אבל הפיזיות רחוקה שנות אור ממה שקורה בארץ, כולל בקבוצות הצמרת. האימונים הרבה יותר קשים, המשחקים דורשים הרבה יותר עוצמה ונחישות, ומי שחי בתנאים האלה הופך עם הזמן לכדורגלן טוב יותר באורח כמעט בלתי נמנע.
רוני רוזנטל. היוצא מן הכלל מבין הישראלים ששיחקו בבלגיה (גטי אימג'ס)
כמעט כל שחקן ישראלי שמגיע לבלגיה מדבר על כך שזאת רק התחנה הראשונה בדרך אל האושר. אבל בינתיים, כל מי שהגיע לבלגיה נשאר בה - או במקרה הגרוע חזר לארץ. רוזנטל הוא היוצא מן הכלל, ישראלי שזינק מהאלמוניות של בלגיה אל זכייה באליפות אנגליה עם ליברפול, אבל מדובר בפרה-היסטוריה וגם באקזמפלר יחיד ונדיר.
בדור הנוכחי זה לא קורה. אפילו ברדה לא הצליח לעשות את המעבר לגרמניה או לאנגליה, למרות שהיו גישושים וניסיונות. זאת כבר העונה הרביעית שלו בגנק, קבוצת הצמרת שבמדיה זכה בגביע וסיים כסגן מלך השערים. בגיל 29 נראה שהסיכוי שלו לעשות את המעבר שכולם חולמים עליו הוא תיאורטי בלבד. מצד שני הוא יכול להתנחם בחשבון בנק מרשים.
רמי גרשון. גם הוא בבלגיה, מה לא ידעתם? (צילום: אורן אהרוני)
זה לא ההווה, זה העתיד
לכדורגלנים יש היום יעדים חדשים שפעם לא היו בכלל על המפה. קחו למשל את קפריסין, שהפכה בשנים האחרונות ליעד קרוב וקורץ לשחקנים ולמאמנים ישראלים גם יחד. אלי גוטמן, ניר קלינגר ויוסי מזרחי אימנו שם, ואף אחד מהם לא התבייש במעבר לקפריסין.
פעם נהגנו לזלזל בכדורגל הקפריסאי. שחקנים ישראלים העדיפו לתלות את הנעליים ולפתוח סטקייה מאשר לשחק שם, אבל משהו השתנה במשוואה: בקבוצות הבכירות בליגה הקפריסאית משלמים יותר מאשר בישראל. יובל שפונגין, שנפלט ממכבי תל אביב, מרוויח היום באומוניה ניקוסיה פי ארבע ממה שהרוויח בארץ: כ־300 אלף דולר בעונה. מדהים, לא?
יובל שפונגין (מימין). שדרג עצמו כלכלית בקפריסין (צילום: אביהו שפירא)
אגב מקומות שאנחנו מזלזלים בהם, מאור מליקסון הפך השנה לשחקן הישראלי הראשון בליגה הפולנית. אם יצליח בוויסלה קראקוב, סביר להניח שאחריו יגיעו גם אחרים. הרי ככה זה עובד, בשיטת חבר מביא חבר. ולמרות שאין מה להשוות בין הליגות, זה מה שעשוי לקרות גם בליגה הגרמנית בעקבות ההצלחה, המפתיעה למדי, חייבים לומר, של אלמוג כהן בנירנברג. אין ספק שהנסיעה של איתי שכטר לגרמניה, משם הגיעו אליו הצעות נאות של האנובר וקייזרסלאוטרן, קשורה להצלחה של כהן.
כששחקן ישראלי עובר לאירופה, שתי מטרות עיקריות עומדות לנגד עיניו: לשדרג את עצמו מבחינה מקצועית, ולרפד את עצמו מבחינה בנקאית. אם שני הדברים קורים בעת ובעונה אחת, ובמקרה של שכטר באמת נראה שהכוכבים מסתדרים לכיוון הזה, הללויה. אבל לא תמיד זה ככה. חלק מהשחקנים, בעיקר אלה שעושים את המעבר בגיל מבוגר יחסית, חושבים בעיקר על הכסף. הם יודעים שלא נשארו להם עוד הרבה שנות קריירה, וזה הזמן לעשות קופה ולהסתדר בחיים. בדרך כלל הם פחות בררנים, ולא יבחלו בליגות בינוניות או בקבוצות תחתית.
אלמוג כהן. הצלחה מפתיעה בבונדסליגה (גטי אימג'ס)
זאת לא היכולת, זה הרצון
בירם כיאל בן ה־22 חתם בסלטיק. זה עדיין מועדון ענק בסקוטלנד, אבל כבר לא נמנה עם הגדולות של אירופה, לאחר שהליגה הסקוטית כולה הפכה בשנים האחרונות לבינונית למדי. אלא שסלטיק משחקת בכל שבוע לעיני 60 אלף צופים וזוכה לסיקור תקשורתי מקיר לקיר, ואף שחקן שיצטיין שם לא יעבור מתחת לרדאר של הליגה האנגלית.
כיאל מרוויח היום יותר ממה שהרוויח במכבי חיפה אם כי לא באופן משמעותי, וזה גם ככה פחות חשוב מבחינתו. עתידו המקצועי עוד לפניו, והוא עסוק יותר בלהתפתח ככדורגלן. אם ימשיך להצטיין - וגם אם לא יעבור למנצ'סטר יונייטד, כפי שסביר שיקרה - כשיחתום על החוזה הבא שלו, בסלטיק או בכל קבוצה בינונית ומעלה אחרת, כל החמולה בג'דיידה תוכל לצאת לפנסיה.
בירם כיאל. סידר את המשפחה בארץ (גטי אימג'ס)
לקטגוריה של כיאל שייך שחקן אחר שהסתובב עד לא מזמן במדים הירוקים: דקל קינן, שחתם בקיץ שעבר בבלקפול מהליגה הבכירה באנגליה. אחרי כמה חודשים הוא הבין שנכון לעכשיו זה גדול עליו, ובמקום לחזור לארץ ירד לליגת המשנה. פחיתות כבוד? הצחקתם אותו. הוא משחק בקארדיף, שם שכנראה לא אומר הרבה לאנשים שאין להם מבטא אנגלי, אבל מדובר בקבוצת צמרת עם קהל של 30 אלף איש בכל משחק ביתי - וקינן מרוויח שם פי כמה וכמה ממה שהרוויח בחיפה.
נחזור לשכטר, מי שנחשב לכדורגלן הישראלי המוכשר ביותר שעדיין משחק בליגת העל: בעונה הבאה הוא יהיה באירופה. זה כבר ברור. הפרטים פחות מעניינים אותו כרגע; הוא בפירוש מאלה שמוכנים לוותר על הרבה כסף, העיקר להגיע לליגה בכירה.
איתי שכטר. נו? איזו קבוצה תאסוף אותו לחיקה באירופה? (אלי אלגרט)
שכטר היה אמור לחתום בקייבו האיטלקית כבר בינואר, אבל פציעה בכתף דחתה את ההעברה. קייבו מצידה עדיין מעוניינת, וקצב מאמין שקבוצה צנועה כמוה היא בדיוק מה שנחוץ לו. "ביובנטוס הוא עדיין לא יכול לשחק", אמר האיש שמתפקידו להניע את הקריירה של שכטר. "המטרה שלנו היא לא לעשות כותרות בעיתונים, אלא להגיע צנועים ולהתפתח באופן טבעי. זאת הגישה הנכונה לכל שחקן ישראלי. הרי כל יום שאתה דורך במקום הוא יום שבו הלכת אחורה".
כרגע הכיוון הוא כאמור הליגה הגרמנית, שנמצאת בעלייה וכבר עברה את הליגה האיטלקית בדירוג האירופי. אבל קצב כבר חושב לטווח ארוך, ומכוון את הקליינט שלו למסלול דומה לזה שעבר עם בניון, ללא ספק הכדורגלן הישראלי המצליח ביותר אי פעם באירופה - ומי שהקריירה שלו ביבשת החלה בראסינג סנטאנדר, קבוצה בינונית בספרד.
יוסי בניון. מהקבוצות הקטנות לדבר הגדול (גטי אימג'ס)
"עם איתי זה יהיה אותו דבר", אור קצב. "את השנה הראשונה הוא צריך להעביר בקבוצת מרכז טבלה, כדי שיהיה בטוח שישחק באופן קבוע. מכאן והלאה זה תלוי בו, באופי שלו, בנחישות, בסבלנות, ובהבנה שזה עולם אחר. עולם שלא דומה לכדורגל הישראלי".
זאת נקודה שראוי להתעכב עליה, כי קצב זיהה מזמן את אחת הבעיות הגדולות שעומדות בפני השחקן הישראלי שמכוון לאירופה. "לא משנה כמה מוכשר אתה, כשאתה משחק כל שבוע ברמה בינונית ולא נדרש למאמצים עילאיים, זה גורם למוח ולגוף להתרגל לבינוניות. ואז, כשאתה מגיע לאירופה, המערכת שלך חוטפת הלם מהפערים".
חיים רביבו במדי סלטה ויגו. קריירה יפה וענפה באירופה (גטי אימג'ס)
אלמוג כהן סיפר לא מזמן שבימים הראשונים בנירנברג הוא כמעט קרס באימונים. "במכבי נתניה הייתי הכי מהיר. בנירנברג, לפחות בהתחלה, לא הצלחתי לעמוד בקצב והייתי כמעט אחרון. בארץ הכל הלך לי בקלות, לא הייתי צריך להתאמץ. אימונים בגרמניה הם הרבה יותר קשים ממשחקים בארץ".
הוא לא מגזים: אם כדורגלן ישראלי עובר בממוצע שישה-שבעה ק"מ במשחק, הרי שהממוצע בבונדסליגה הוא 11-10. לא פשוט לסגור את הפער הזה, ולא כל אחד מוכן למאמץ הנוסף הזה.
יוסי בניון. מודל לחיקוי לכל שחק ישראלי (צילום: ראובן שוורץ)
זה לא יצחקי, זה בניון
המודל לחיקוי של כל כדורגלן ישראלי צריך להיות יוסי בניון. בגיל 22, אחרי שזכה בכל תואר אפשרי בארץ, הוא עבר לספרד. בשלוש העונות שלו שם הוא עשה סוויץ' מנטלי מכוכב-על בישראל לעוד שחקן טוב באירופה, ואז עבר לווסטהאם האנגלית, מה ששיפר משמעותית את שכרו, וגם פתח לו את הדלת לקבוצות הדרג העליון. מסנטאנדר לא היה לו סיכוי אמיתי להגיע לריאל מדריד או לברצלונה, אבל מווסטהאם הוא עבר לליברפול ובהמשך לצ'לסי, אחת מעשר הקבוצות הגדולות בעולם.
גם אבי כהן ורוזנטל שיחקו בליברפול כשהיתה בטופ העולמי, אבל אף אחד מהם לא כבש שער ניצחון בברנבאו או בישל שער בחצי גמר ליגת האלופות - ואף אחד מהם גם לא היה דומיננטי בקבוצה כמו בניון, שבשלוש עונות הבקיע 29 שערים.
ברק יצחקי. היה לו קשה בבלגיה, אז הוא חזר לארץ (צילום: אלי אלגרט)
לא היה כדורגלן ישראלי שהצליח באירופה יותר מבניון בן ה-30, וגם לא היה אחד שהרוויח יותר ממנו. כשיסיים את החוזה הנוכחי שלו בצ'לסי, ב-2014, הוא יסגור 12 שנות קריירה באירופה עם שכר מצטבר של כ-30 מיליון ליש"טד. תעשו לבד את החשבון בשקלים.
בניון הוא דוגמה להתמודדות נכונה לא רק עם ההלם האירופי המפורסם, אלא גם עם תחושת הזרוּת. "אחרי החודש הראשון של האופוריה מתחילה ההתמודדות האמיתית", תורם קצב מהניסיון של לקוחותיו. "בהתחלה כולם מתקשרים ואתה בהיי, אבל אחרי חודש אתה מתעורר לבד, ומסביב הכל מושלג ועכשיו אתה צריך לקחת את עצמך בידיים ולתת הכל באימון. זה לא קל".
אוואט. העדיף להיות שוער שני בספרד מאשר מושאל לבני יהודה (יוסי רוט)
לברק יצחקי זה היה קשה מדי. הוא יצא לבלגיה, חזר כעבור חודשים אחדים, ואז הלך עם כלל הברזל וחתם על חוזה עתק במכבי תל אביב. מנגד, עומדת הדוגמה של אוואט: בקיץ 2003, אחרי ששיחק כמושאל במכבי חיפה, הוא בקושי מצא קבוצה. רק בני יהודה רצתה בו, וגם היא היתה מוכנה לשלם עליו 70 אלף דולר בלבד.
הדרכון הזר שלו איפשר לו לעבור לאירופה, וסנטאנדר - שבשורותיה כבר שיחק בניון - עמדה על הפרק. אלא שסיכוי לקבל שם דקות משמעותיות לא היה לאוואט, מה שהותיר לו שתי אופציות: להיות מתוסכל, לא משנה באיזו מדינה, או לקבל את זה שהוא מספר שתיים של ריקרדו, מי שהיה אז השוער הראשון של הקבוצה. הוא בחר באפשרות השנייה.
כהן מול באלאק. עכשיו גם הגרמני יודע מי זה אלמוג מנתניה (גטי אימג'ס)
אם להשליך מזה על הדור הנוכחי, אז אלמוג כהן וכיאל הם בדיוק כאלה. בחורים עם אופי חזק שלא סופרים אף אחד ושכלום לא מפחיד אותם. בטח לא שמות גדולים.
כשנירנברג שיחקה מול באייר לברקוזן, כהן שמר על מיכאל באלאק. כשנכנס בו בעוצמה בפעם הראשונה, באלאק הביט בו בבוז וסינן קללה. כהן לא התרשם, והמשיך למרר לו את החיים. בסיום המשחק בירך באלאק את כהן והחמיא לו על היכולת שהפגין; שעתיים קודם לכן הוא לא ידע איך קוראים לו. זה בטח נופל לקטגוריית האופי.
בן שהר (כשעוד היה סהר) ב-ק.פר. מישהו זוכר ששיחק שם? (ק.פ.ר)
זה לא אריות, זה שועלים
אז הכדורגלן הישראלי כבר לא נורא בררן בכל הקשור לקבוצות שבהן הוא מוכן לשחק. גם אלה שרוצים להגיע רחוק, ומאמינים שיש להם את מה שצריך, מבינים שמדובר בדרך ארוכה. שאין קיצורי דרך. שאי אפשר לעבור מהפועל ת"א למנצ'סטר יונייטד, כי זה פשוט לא עובד ככה. בן שהר הגיע לצ'לסי בגיל 17 ועשה המון כותרות, אבל בדיעבד זאת היתה טעות שהוא משלם עליה עד היום.
היה עדיף שיתחיל במקום צנוע יותר ויתקדם לאט יותר. בכלל, מוטיב שחוזר לכל אורך סיפור הכדורגל הישראלי-אירופי הוא מודעות עצמית. היא רלוונטית לא רק לציפיות של שחקנים מעצמם ושלנו מהם, אלא גם לשאלת העתיד של הקשר הזה.
עמוס לוזון. מודעת עצמית? לא בבית ספרי (צילום: רועי עידן)
שלא יהיה לאף אחד ספק: הרמה בליגה הישראלית נמוכה, נקודה. חלק גדול מהעסקאות עם אירופה נרקמות בזכות קשרים של סוכנים, לא יכולת של שחקנים. אלא שלא כל ראשי הקבוצות מכירים בזה, מה שמוביל להצבת דרישות אבסורדיות: עמוס לוזון, יו"ר מכבי פתח תקווה, אמר לא מכבר שעומר דמארי וטל בן חיים שווים חמישה מיליון אירו כל אחד. בפחות מזה, אמר, הוא לא ימכור אותם לאירופה. נו, אז אמר.
שחקנים ברמה של הטאלנטים הצעירים מפ"ת יש בדרום אמריקה באלפים, ובמזרח אירופה במאות. הליגה שלנו ברמה בינונית פלוס, גם אם זה לא נראה ככה בתקשורת שמפארת שחקנים וקבוצות בלי כל קשר למציאות. לדוגמה שהיתה עצובה אם לא היתה מצחיקה, פרשן ישראלי מסוים כתב בתחילת העונה שעדיף לשהר לשחק בהפועל ת"א מאשר באספניול, כי "להפועל יש שם ומוניטין הרבה יותר גדולים באירופה מאשר לקבוצה האזוטרית הזאת מברצלונה". כאילו, או מנצ'סטר יונייטד או כלום.
שהר בהפועל ת"א. יותר טובה מאספניול? תלוי את מי שואלים (אלי אלגרט)
האמת, גם מי שנמצא ממש בתוך העסק לא תמיד מבין על מה הוא מדבר. אחרי ההעפלה של הפועל לליגת האלופות, אמר מוני הראל שהמטרה היא להגיע לחצי הגמר; "אבל אני לא אהיה חזיר ואסתפק גם ברבע הגמר", הוא הוסיף בכוונה מלאה ובשיא הרצינות. הפועל, אני מזכיר, סיימה במקום האחרון בבית שלה. כשבית"ר ירושלים הגרילה לפני כמה שנים את ויסלה קראקוב במוקדמות ליגת האלופות, עלתה צהלה גדולה בקרב השחקנים לשמע הבשורה על היריבה הקלה. זה נגמר בתבוסה 5:0.
גם מהקבוצות האירופיות ששולחות לכאן סקאוטים נדרשת יכולת להפריד בין תדמית ותכלס, רצוי ומצוי. הרבה מאוד ציידי כישרונות מגיעים לישראל, ורובם מקבלים הלם מהכדורגל האיטי להחריד שמשחקים כאן. מי שיש לו עין טובה (וזה מה שצריך בשביל להיות סקאוט) - קולט את הכישרון.
אוהדי בית"ר ירושלים. צחקו על קראקוב וקיבלו בראש (צילום: אלי אלגרט)
לראיה, סנטאנדר החליטה לקנות את בניון אחרי שהמאמן והסקאוט הראשי שלה ראו אותו עם נבחרת ישראל בהפסד 7:1 לגרמניה. ושתבינו, בניון היה גרוע באותו משחק כמו יתר שחקני הנבחרת. הוא לא נגע בכדור, חוץ מהמסירה לאילן בכר, שבישל את השער של עידן טל. הפעולה הזאת, לצד כל מה שידעו עליו עוד לפני שראו אותו בעיניים, הספיקה.
גם בלי טיפת המזל שהיתה לבניון, הנקודה ברורה: מי שרוצה לצאת לאירופה חייב למצוא דרך לבלוט בתוך הבינוניות של הכדורגל הישראלי, אבל גם לא ליפול למלכודת הישראלית הקלאסית השנייה, ה"קבלו אותי".
זה לא חלום, זה רעב
קצב טוען שאם הכדורגלנים המבוקשים ביותר בעולם באים מהמקומות המחורבנים ביותר בעולם,
זה הרבה בגלל המוטיבציה הבסיסית שלהם להיחלץ מחיי עוני. אליבא דקצב, השחקן הישראלי היחיד שתואם את המבנה הנפשי הזה הוא טוטו תמוז, "חתול רחוב שיצליח בכל מקום בעולם כי כשהיה בן שש הוריו עזבו אותו והשאירו אותו כאן.
נכון שאורית תמוז אימצה אותו, והיא אמא נהדרת, אבל מה שנכנס לתת־מודע של הילד זה שהוא צריך לשרוד. הרבה מהארגנטינים ומהברזילאים הם כאלה. בטח האפריקנים. אבל השחקן הישראלי? הוא יודע שאם לא יצליח לו בכדורגל, לא נורא. הוא יעשה עסקים, יתעסק בנדל"ן, יסתדר. ככה זה, יש רעב לסטייק ויש רעב לשרוד".
קצב מספר שלפני שנים הוא הביא ארצה קשר בן 17 מגאנה, ו"כשבאתי אליו הביתה הסתכלתי בארונות, וראיתי שהם מלאים שקי אורז. הוא אמר לי, 'רונן, אני לא צריך כלום. את כל הכסף אני שולח להורים שלי בגאנה, אין להם מה לאכול'. הילד הזה פרש בשנה שעברה אחרי 13 שנים בליגה האיטלקית. הוא בא לעבודה ממקום של הישרדות. זה אחרת כשאתה נלחם על החיים שלך".
לפנייה לכתב/ת 
