מערבון ספגטי פוסטמודרני
בין שאלות על עצמאות מוזיקלית, גיא חג'ג' מציע לכם לעזוב הכל ולהקשיב לשיר החדש של אדי ודר, לפרויקט המשובח בעל התבלינים האיטלקיים שמאגד את דיינג'ר מאוס ונורה ג'ונס ולשני הסינגלים של ביגסליפ, אחיהם הבריטיים של קינגס אוף ליאון
האם אתם עצמאיים? האם טעמכם המוזיקלי מושפע אך ורק ממה שמשמיעה התחנה החביבה עליכם, רק מהבלוג החביב עליכם, או שמא אתם גם יוצאים ומחפשים בכוחות עצמכם, חופרים ומשליכים הצידה ערימות של חצץ מוזיקלי, בשביל יהלום קטן אחד? האם אתם מוּבלים בלבד, או גם מובילים את חבריכם לארצות מוזיקליות חדשות ומעניינות? האם אתם חושבים שאני הולך להטיף לכם?
אתם טועים. כי מבחינתי זה לא משנה אם אתם עצמאיים או תלותיים, כל עוד אתם נהנים מהמוזיקה שמגיעה לאוזניכם, כל עוד היא מוסיפה לחיים שלכם דבר מה שלא היה בה קודם. ועכשיו, בתיאבון - הנה שלושה דגים שמנים שעלו השבוע ברשת האינטרנט.
קליפ השבוע
זה אולי לא הקליפ הכי יפה של השבוע, בוודאי לא המקורי מכולם, אבל מה לעשות שהפסקול שלו הוא שיר חדש ויפהפה של אדי ודר? "Longing To Belong" מגיע מאלבום סולו חדש בשם Ukulele Songs, שמנוגן כמעט כולו על, ניחשתם נכון, היוקליילי של אדי ודר.
הקליפ החדש של אדי ודר - Longing To Belong
לפרקים זה מזכיר את פסקול "עד קצה העולם" המעולה, לפרקים נשמע כמו גרסה אקוסטית לשירים של פרל ג'אם. הקליפ מחבר את ודר היטב למולדת היוקליילי, הוואי, על גליה הגבוהים ועציה הגדולים.
ארוחת החינם של השבוע
כמעט כל מה שדיינג'ר מאוס, אחד המפיקים המרתקים של העשור, נגע בו היה מצוין: Gnarls Barkley, The Black Keys, Gorillaz, שיתוף הפעולה עם ספארקלהורס המנוח, עם בק, ההפקות שלו למרטינה טופלי בירד ול-MF Doom ועוד ועוד. גם הרגעים החלשים היו מעניינים.
עכשיו הוא מגיח שוב בפרויקט מסקרן מאוד: "Rome", שיתוף פעולה בינו לבין המלחין האיטלקי דניאל לופי. האלבום משלב בין מוזיקה איטלקית, נעימות המושפעות ממערבוני הספגטי - ומאניו מוריקונה במיוחד (לופי ומאוס אפילו איחדו את המקהלה שהקליטה את הפסקול ל"טוב הרע והמכוער") - והשפעות עכשוויות יותר.
ההפקה של דיינג'ר מאוס תמיד נשענה רבות על הפקות פופ מהסיקסטיז, וכאן זה מודגש במיוחד. השיר "Black", שמארח את נורה ג'ונס, נשמע כאילו נלקח מאלבום של סרז' גינזבורג, וג'ק ווייט מוסיף הרבה מתח בשלושת השירים בהם הוא משתתף.
כל האלבום כולו ניתן להאזנה ב-NPR, ולחצי שעה גם אתם יכולים להישאב למערבון הספגטי הפוסטמודרני הזה.
אמן השבוע
הנה וידוי שעשוי להיחשב ככפירה בקרב אנשים שמגדירים את עצמם "אוהבי אינדי" (מה זה אומר, בעצם?): אני ממש אוהב את האלבום הקודם של Kings of Leon. כן, זה עם "Use Somebody" ו-"Sex On Fire". אחלה, ממש אחלה אלבום. מאז צאתו, ובעצם גם קודם, נהיה מאוד אופנתי לשנוא את הלהקה הנחמדה הזו,
בקרב מביני דבר. שיהיה. מה שעזר מאוד לסלידה מהלהקה היה האלבום שהוציאה אחריו, שהיה בינוני למדי.
B I G S L E E P - הגירסה הבריטית ל"קינגס אוף ליאון"
אם כמוני גם אתם מתגעגעים לקינגז אוף לאון שלא נשמעים כל הזמן כאילו הם מתאמצים נורא לרגש אלא פשוט עושים מוזיקה מוצלחת, ודאי תמצאו הנאה בלהקה המנצ'סטרית B I G S L E E P (למה באותיות גדולות ועם רווחים? למנצ'סטר פתרונים), שמזכירה מאוד את הלאונים בסאונד, בגישה הכללית ובקול של הזמר. בניגוד לאחיהם הרוחניים, ביגסליפ עדיין רעבים. האזינו לשיר החדש שלהם, "Sex" (שלא עולה באש), ול-"Ghosts", שני השירים היחידים ששיחררה הלהקה עד כה.
שמעתם משהו שפשוט עשה לכם את השבוע? ספרו לנו בתגובות!