הסטטוסים בפייסבוק לזכרם

אסף עמית סיפר: "מהיום הראשון של הטירונות, הבחור הזה לא הפסיק להתחנן שיתנו לו להתקשר הביתה, אבל במחזור הטירונות שלי לא נתנו לנו לא להתקשר ולא לכתוב הביתה (ואין צורך שתגיד לי שזה לא בסדר ונוגד פקודות מטכ"ל) כמעט אף פעם, וגם כשכבר נתנו, הטלפון הציבורי שהיה בבסיס לא ממש פעל. (...) כשהגענו למטווח קרא הסמל לרומן, ושאל אותו מה מספר הטלפון שלו בבית. רומן לא הבין, והסמל חזר על שאלתו בשיא הרצינות. רומן אמר מספר כלשהו, ואני זוכר עד היום שזה היה בלי הקידומת של אזור חיוג ושהסמל התעקש לשמוע את הקידומת. כשזו נאמרה, הסביר הסמל לרומן את משמעות הביטוי 'לטלפן במטווח', דהיינו לרוץ הלוך-ושוב אל כל מטרה הממוספרת בספרה ממספר הטלפון. לעיני כולנו רץ רומן למטרה מס' 10 (כי אין 0), אח"כ למטרה 5, למטרה 7 (הוא גר בנתיבות או בשדרות או משהו באזור) וככה המשיך לרוץ הלוך ושוב לפי מספר הטלפון שלו בבית עד שסיים וחזר אל הסמל עם הלשון בחוץ. 'נו, רומן, איך בבית?' שאל אותו הסמל, ורומן ענה תשובה מבולבלת שאני כבר לא זוכר, אבל היא גרמה לסמל להודיע לו שאם ככה, אז כדאי שיטלפן שוב. רומן הביט בו המום, אבל הסמל צעק עליו שיזוז כבר אם הוא רוצה לצאת הביתה מחר עם שאר המחלקה. בראש חפוי, פסע רומן לעבר מטרה מס' 10. כשהגיע אליה, הוא נעמד שם לרגע והסתכל אלינו במבט מוזר. אח"כ הוציא מחסנית מהכיס, תקע אותה לנשקו האישי (רובה 'גליל'), וירה לעצמו יריה אחת לפרצוף".

שי אלקין, ששיתף את הסיפור הזה בבלוגו, סיפר: "כל שנה ביום הזכרון, עידו רזון היה מפרסם באולטינט הודעה שפרסם במקור אסף עמית. אחרי מותו של עידו (שנהרג מפליטת כדור בזמן שירותו הצבאי, ע"ק), לירון נוימן היה עושה את זה. השנה לירון לא פרסם, ולכן אני אעשה זאת".

לוחמי פלוגה ד' של "סיירת חרוב", מחזור אוגוסט+נובמבר 1968. צילום באדיבות רמי גרשון

מיכאל שלי

יפתח לנדאו סיפר על פקוד שלו: "גם בשעתו האחרונה הוא היה מוקף בחברים שאהבו אותו. אני לא יודע אם הוא היה אהוב על כולם או הסתדר עם כולם, כפי שרשום באתר. למען האמת, אינני מכיר אף אחד שעונה להגדרה זו. הוא לא היה הכי מהיר, הכי חזק או הצלף הכי טוב. הוא לא התבלט במנהיגותו או באומץ לבו. הוא היה פשוט מיכאל צ'יזיק. אחד ויחיד ומיוחד. מיכאל שלי, זה שאני נושא בזכרוני, היה רחוק מלהיות מושלם. אבל כנראה שזה בדיוק מה שעושה אותו בלתי נשכח עבורי. כנראה שבגלל זה אהבתי אותו".

הפיגוע הראשון בכיכר ציון

יעל גורן סיפרה בסדרת ציוצים: "מחשבות על סבא שלי, שנפל בששת הימים והשאיר את אבא שלי בן 16 ולבד בעולם. מחשבות על דם ואיברים נקרעים וצעקות ורעש נורא ומילים אחרונות, אם היו. ועוד מחשבות על שבתאי, הילד שאמא שלי לקחה אליה בנישואיה הראשונים ומת בפיגוע הראשון בכיכר ציון. בן 7 הוא היה כשמת מוות אכזרי בראשית הקיץ. כשאיבדה אותו אמא היתה בצירי לידה עם אחי איציק. כל ירושלים בכתה בברית שלו. בעלה, שנפצע, הפך לגבר מריר ומכה, וכל המשך חייה נגזר מהאובדן הזה. יש חיים אחרי המוות. אבא היתום ואמא האלמנה השכולה הביאו יחד עוד שישה ילדים, שמונה בסך הכל. ואלה הם אנחנו. עד חטיבת הביניים כל יום זכרון נסענו עם אבא לבית העלמין הצבאי בבאר שבע לשמוע את הטרומבונים והקדיש ולהתייבש בחום, ואז לאכל עוגת שזיף אצל סבתא. כבר כמה שנים טובות שסבתא בקושי חיה, שלא לדבר על עוגות שזיפים, האחים של סבי מתאוששים מהתקף הלב השביעי או השמיני, ואנחנו גדולים ועובדים מדי. אבל בעוד שטקסי האבל נמוגים עם השנים ומתפוררים ליומיום שאין להפריעו, היכולת להתאבל על חיים שאבדו בחטף ובאלימות צומחת ומוצאת מקום בליבי. יום יבוא ולא יהיו מלחמות, יום יבוא ואפגוש לפרקון מתחת לקשת. גם אם שני הדברים האלה יקרו אחרי שהעולם ייחרב בשואה גרעינית".

לא קל לסלוח לאבא

צפריר בשן סיפר: "אבא שלי היה בחור גבוה וחזק. זו היתה המלחמה השלישית שלו. הוא היה רק בן 35, והיו לו כבר שלושה ילדים לא קטנים. אחד בן שמונה, אחת בת 13, ובתווך אנוכי. הוא חזר אל מסורו של אורתופד, שהשלים את מה שהחסיר הרימון שהעיף את הרגליים שלו לכל הרוחות. כשהנגר סיים נותרו שני גדמים מדרום לברכיים. עגולים, רכים ויפים, מתגעגעים לשוקיים. (...) ב-99 העניין של הלהיות חזק היה קשה במיוחד, למרות העליות בנאסדק. אז אבא היה חזק עד בוקר אחד שבו הוא לקח אקדח ועלה לירושלים ותחב את האקדח בפיו ודפק לעצמו כדור בראש. (...) ולא קל, לא קל לסלוח לו. לאיש שלא ידע למות בזמן, וגם לא ידע להיות מספיק חזק כדי לחיות. שאפילו כשהפך אותנו סוף סוף ליתומי צה"ל, הדביק לנו כוכבית. אבל אתם יודעים איך זה: אבא, אז סולחים. וגם נורא מתגעגעים. ונורא מתגעגעים גם לימים שבהם הכל היה פשוט, ויכולנו לבכות ביחד על כל חללי המלחמות המזוינות שלנו, כמו חיילים טובים בצבא הדביק והמאוחד שלנו, שלא שואל שאלות כשהוא מרכין ראש".

למות כמו שצריך, לא זרוקים באיזו פינה

חיים הר-זהב סיפר: "הייתי בן רבע לשמונה עשרה כשהתגייסתי. למחרת ביקשתי מקצין המיון בבקו"ם ללכת לחי"ר. לא היה לי ספק איפה אשרת - בבית ספר לימדו אותי שטוב למות בעד ארצנו. (...) ולא הכרתי אף אחד שנהרג. אפילו לא אחד. אפילו לא מרחוק. (...) שלוש שנים, ארבעה קווים בלבנון ושניים בשטחים אחר כך, הגיע יום השחרור שלי: 26.11.98. כבר יכולתי לספור לא פחות מתשעה אנשים שהכרתי היטב שנהרגו בצבא. (...) בימים לפני יום הזיכרון, כשאני מקשט את המרפסת שלי עם לא פחות מחמישה דגלי ישראל שגורמים לכל השכנים הירושלמים הימניים שלי להרגיש נבוכים מפרץ הפטריוטיות של השכן הדגנרט מלמעלה (אני), אני לא יכול שלא לחשוב עליהם. להיזכר בקולות. לראות את הפנים. כי לא טוב למות בעד ארצנו. למות זה רע. למות זה לא טוב. למות זה טוב רק כשזה קורה במיטה שלך, בלילה, אחרי שחיית חיים ארוכים ומספקים ויש לך ילדים ונכדים ונינים ולא יודע מה, והעברת את המידע שצברת הלאה, לדורות הבאים. ככה מתים כמו שצריך - לא זרוקים באיזו פינה, מכוסים בעפר ודם, מאובקים ואפופים בריח של גופרית. מוות כזה הוא לא הירואי. אין בו רומנטיקה. היחידים שחושבים שיש רומנטיקה במוות 'למען ארצנו' הם כאלו שלא יודעים איך המוות הזה נראה. אנשים כמו שאני הייתי, פעם, מזמן. טוב רק לחיות בעד ארצנו. טוב לחיות".

זה ההבדל ביני וביניכם

גלעד רייך סיפר: "עם כניסת יום הזיכרון התמלא עמוד הפייסבוק שלי במגוון סטטוסים אנטי-צבאיים ואנטי לאומיים. (...) הודעת טקסט פשוטה שקיבלתי מאמא שלי: “אנחנו אחרי הטקס. אתה מאוד חסר לנו היום. תתקשר לסבתא", ריגשה אותי מאוד, אבל גם חידדה עבורי את הקונפליקט. (...) כשקיבלתי את הודעת הטקסט מאמא שלי, הבנתי שלצד כל זה מסתתר גם עצב גדול, עצב א-פוליטי אם להשתמש במונחי הבלוג הזה, עצב על אלו שאיבדו את היקר להם מכל (סליחה על הקלישאה. אבל האם יש משהו עצוב יותר בעולם מאם שאיבדה את בנה, יהיו הנסיבות אשר יהיו?) וששום עמדה פוליטית ומוסרית לא תוכל להעלים אותו. טקסי זיכרון לאומיים הם בוודאי לא המקום לבטא את העצב הזה וברוכים מארגני טקסי הזיכרון האלטרנטיביים המכירים בקיומו ומחפשים מקום לבטא אותו מחוץ לשיח הלאומי-מליטריסטי. יש שיאמרו שטקסים כלל לא קשורים לחוויה האינטימית והפרטית של אובדן וגם אם זה אני מסכים, לפחות רציונלית. אבל האופן המוחצן, הכמעט אקסבציוניסטי, שבו חבריי כותבי הסטטוסים בחרו להדגיש את התנכרותם ממה שהתרחש באותו רגע בכל הארץ גרם לי להבין שכאן אני נבדל מהם. נבדל מהם כשם שאני נבדל מכל אדם שאינו מכיר בכאב, בעצב ובצער של האחר, או שלו עצמו".

להיות משפחה שכולה

רחלי לסרי-בן יעקב סיפרה: "השכול מלווה את המשפחה בכל רגע נתון. ככל שחולפות השנים, הוא נוגע נגיעות קטנות, ולא רק בימי הזיכרון הרשמיים, בעיקר ביום יום כשפתאום מתגעגעים. להיות משפחה שכולה - זוהי הקבוצה החברתית האחרונה אליה אדם בוחר להשתייך. אולם בד בבד זוהי הקבוצה החברתית שמגיעה לה את ה'LIKE' והאהדה הכי גדולים. אני תקווה שלא תצטרף למשפחת השכול עוד שום משפחה נוספת".

בסדיר הוא לא מת

ניר מולד סיפר: "אהוד ס' התגייס יחד איתי, באותו יום. ילדון שמנמן, סמוק לחיים, שרצה להיות הכל חוץ מחייל. המדים נראו עליו כמו ערימת חאקי מקומטת, הנשק שלו היה מלא בוץ והנעליים שלו נראו כמו משהו שצ'פלין היה שמח לאכול ב'בהלה לזהב'. הוא היה חצוצרן בלי פרוטקציה, ולכן הגיע יחד איתי לטירונות בבה"ד 13, בפברואר גשום ומייאש. כבר ביום הראשון הוא חטף שפעת, ובילה את רוב הטירונות במיטה, קודח מחום ומקטר. 'הצבא הזה יהרוג אותי' הוא חזר ואמר, אבל במקום לישון היינו מאלתרים יחד סולואים לחצוצרה, רק בלי חצוצרה. בין המוני הערסים ששמעו את לינדה לינדה, הוא התעקש להשמיע למחלקה שתיים את קיינד אוף בלו, פעולה שכמעט עלתה לו בקסדה בראש. אהוד לא הפסיק לקטר גם בקורס מש"קי חמצ, והזכיר לנו כל הזמן שהצבא הזה עוד יהרוג אותו. לאחר חצי שנה משותפת התפצלו דרכינו: אני הגעתי למצ"ח והוא הפך להיות מדריך כלואים. נפגשנו בבקו"ם ביום השיחרור, ואמרתי לו: 'רואה? בסוף הצבא לא הרג אותך!'. הוא חייך והתרחק אל האופק, ומאז לא ראיתי אותו. קיויתי שיום אחד אגיע לשמוע אותו ב"שבלול" בהופעה של רביעיית אהוד ס'. שבע שנים לאחר מכן, בדיוק כשהתחיל לתכנן את החתונה שלו, אהוד נקרא לחודש מילואים בקציעות, באנצאר שלוש. אבטחה. גיהנום באמצע המדבר. כל בוקר מתקיימת ספירת אסירים, כאשר כל המילואימניקים מכירים את תרגולת ה"אסיר טעון הגנה": אסיר שמבקש העברה לאוהל אחר, מרים יד באויר ומתקדם צעד אחד קדימה. חבל רק שהקצין החדש שהגיע באותו יום לא הכיר את התרגולת הזו: במהלך ספירת הבוקר אחד האסירים הרים יד באויר והתקדם צעד אחד קדימה. הקצין היה משוכנע שמדובר בהתקפה רצחנית, ובלי לחשוב פעמיים שיחרר ניצרה ופלט צרור מהעוזי שלו. הצרור, משום מה, לא כוון לעבר האסיר- ופגע באהוד, שנהרג במקום. מוות מיותר, מוות נורא, מוות דבילי".

טל רוזנברג סיפר: "הוא שירת ביחידה שבה הסיכון היה סביר. שרד את השירות. נסע לטייל. חזר. למד. עבד. אהב. לא קרה לו כלום. עדיין חי. אף אחד לא זוכר אותו".

• תודה לאיילת מור על הסיוע באיסוף החומרים.

תחושת שליחות אלוהית >>