החלטתי שאני לא מתחילה יותר עם בנים
הבחור אמר לי "לא" - והרס לי את הערב. כבר לא שינה לי שכמה דקות קודם לכן התחיל איתי מישהו ואני הייתי זו שמסרבת. אני תמיד לוקחת דחייה הרבה יותר קשה מאשר רגעים חיוביים, ומתחילה לתהות אם לא כדאי לשנות גישה
חזרתי, מסריחה מסיגריות ואלכוהול, ממסיבה בבאר שבע. אני והחברות ללימודים החלטנו שאנחנו יוצאות לציד. מלוות בחצאיות מיני, קופסת סיגריות וזו בזו, יצאנו למשימה. בהתחלה נראה שאין עם מי לעבוד, אבל ככל שעבר הזמן, ואיתו גדל מספר כוסות האלכוהול שנגמעו, המצב השתנה. אחרי כשלושה דרינקים כבר נהיה ממש נעים והתחלתי להרגיש את הסחרור הכייפי של האלכוהול. תוך כדי שאני מקפצת לצלילי אינפקטד משרום, התחיל איתי איזה בחור.
הוא ממש לא עניין אותי. אני יכולה לומר שאני לא יודעת למה, אבל מוכנה להודות שזה כי הוא לא נראה כל כך טוב. ואם זו דעתי עליו אחרי כמה כוסות, נראה שמחר בבוקר זה לא ישתפר.
אין לי מושג למה, אולי כי ממש רציתי שהוא יילך כבר, וזאת היתה הדרך הכי פחות מגעילה לעשות את זה, נתתי לו את הטלפון שלי. ואין לי מושג איך, אבל אני צריכה לחשוב על משהו להגיד לו כשהוא יתקשר. וכנראה שהוא אכן יתקשר, כנהוג באותם מקרים בהם דווקא אין לך שום רצון שיתקשר.
אולי לא יפה להגיד, אבל את תפקידו הערב הוא מילא. נתן לי את הליטוף הקטן שהאגו השיכור שלי היה צריך. תודה לך, בחור שאני לא רוצה. האווירה היתה טובה. שיכורות, מרוצות, מחויכות ומפטפטות עם בחורים ואחת עם השנייה, פיזזנו על הרחבה.
פתאום ראיתי בחור אחר, שדווקא כן נראה לי. מתוך השכרות והאגו המורם, בתוספת של החברה שכל הזמן דחקה בי, הלכתי להתחיל איתו. ראיתי שהוא הדליק סיגריה, אז קפצתי על ההזדמנות לבקש ממנו אש. אסטרטגיה זו כשלה, כיוון שהבחור רק נתן לי אש - ובזה נגמר הסיפור. בבושת פנים חזרתי לבסיס האם, שם חברותיי המשיכו לדחוק ולשאול אם אני רוצה שהן יבררו בשבילי וכאלה.
יאמר לזכותי שדווקא יזמתי יפה
חשבתי שזה יהיה רעיון יותר טוב לנסות בעצמי, ויאמר לזכותי שדווקא יזמתי יפה. ניגשתי אליו ואמרתי ש"האמת היא, שהמצית היתה רק תירוץ". זה דווקא התחיל טוב, היתה לחיצת יד, נעים מאוד ושאר נימוסים. אבל מאותו רגע, לא יודעת אם בגלל המבוכה, האלכוהול, או השילוב של שניהם, התחלתי לגמגם כל מיני שטויות חסרות פשר שאפילו הביכו אותו, מה שהוביל לשלב הבא, בו קיבלתי את המכה. "אממ, האמת היא שאני בדיוק התחלתי לצאת עם מישהי עכשיו", מלמל תכול-העיניים.
אבוי. קיבלתי לא. בחור סתמי שאני לא מכירה דחה אותי בשנייה. חוצפן. כבר לא שמעתי את המוזיקה מסביב, רק את קול האגו השרוט והפגוע. לא הרגשתי כלום, חוץ מהשפלה, והתחושה שאני מטומטמת. רק רציתי להיעלם משם, וכמה שיותר מהר אם אפשר. הביתה. עכשיו.
"אוף, איזה מפגרת יצאתי!" חפרתי לחברות שלי כל הדרך הביתה, ואחר כך לשותף שלי בבית. אני כזאת גרועה.
מה חשבתי לעצמי? הרי ברור שאם אני אלך להתחיל איתו הוא יגיד לי לא, באיזה סרט אני חיה? טוב, זהו, אני לא מתחילה יותר עם בנים. פעם הייתי עושה את זה יותר, ועכשיו נזכרתי למה זה היה פעם, בדיוק בגלל רגעים כאלה. תחושה שחורה ורעה נפלה עליי. חזרתי הביתה מבואסת, ולא יכולתי שלא לחשוב על הקטע המטומטם הזה.
עדיף לזכור את המחמאות ולשכוח את העלבונות
אחרי שחפרתי קצת (טוב אולי קצת הרבה) לשותף, נכנסתי להתקלח, ופתאום נפלה עליי ההבנה שבעצם, בסופו של דבר, לא קרה כלום. עוד יומיים אצא שוב ואמצא לי בחור אחר להידלק עליו, או שירצה אותי. מה כבר קרה בסופו של דבר, כולה איזה בחור אמר לי לא כי זיינתי לו את המוח כשהייתי שיכורה. אז למה זה כל כך מפריע לי?
באותו ערב חוויתי שני מקרים הפוכים. אחד התחיל איתי, מה שאמור להחמיא לי, והשני דחה אותי - מה שאמור לבאס אותי. מבחינה מתמטית יבשה, אני מאוזנת. ובכל זאת, יצאתי עם הרגשה מגעילה. למה הצד המבאס תמיד מקבל יותר משקל? לא משנה כמה בחורים ירצו ויהיו מעוניינים, תמיד אזקוף לרעתי דווקא את אלו שלא רצו.
האמת היא שזה ככה תמיד, גם בלי קשר אליהם. ובעצם, השאלה היא אחרת, למה תמיד אנחנו לוקחים את הדחיות והדברים השליליים הרבה יותר קשה, וזוכרים אותם הרבה יותר מאשר את הפרגונים והמחמאות? לא יהיה לנו יותר טוב אם זה יהיה ההיפך, כשנזקוף לטובתנו את מה שיצא טוב ושנטשטש מהזיכרון את מה שלא?
אולי, אם נצליח להעביר כל דחייה כמו שאנחנו מעבירים איזה שטות, ונרגיש בהיי מטורף אחרי כל חיזור או מחמאה, נהיה הרבה יותר מאושרים.
ועם נקודה זו למחשבה, שיהיה לכולנו סופ"ש טוב ואופטימי!
לפנייה לכתב/ת 
