החיים במלון אורחים
"כי לי הארץ" משננת באוזנינו התורה, ונוטעת תחושת זרות במקומות הפרטיים לנו ביותר. קשה לי עם המסקנות אליהן מוליכה אותי הפרשה. הן נוטלות ממני את משוש החיים. אך התורה רוצה לבטל מאיתנו את זחיחות הלב ואת הביטחון המזויף
הסבא-רבא שלי בנה בית מדהים בעיר הקסומה לוצרן שבשוויץ. אבי סבתי זה לא נרתע, ומתחת לכרכובו של הבית המסוגנן בן ארבע הקומות, הוא קבע מגן דוד בולט, חצוב באבן הבניין.
סבתי גרה בקומה העליונה, בבית ששייך ל"עולם של אתמול", ובנה - הוא דודי - בקומה שמתחת. בית היה "חדר הסבה לגברים", בו היה קבוע ארון קודש עם ספר תורה, חדר אוכל מסוגנן ואווירה של פעם, וגן עם הרבה עצי פרי ופירות יער. נראה היה כאילו הדברים יישארו לנצח, והחלום ימשיך לעד.
סבתי שהתאלמנה בגיל צעיר, הזדקנה כטבעו של עולם, והתקשתה להחזיק בבית הגדול. ילדיה עזבו
לאחר נישואיהם את העיר הקטנה, ועקרו לערים אחרות בשוויץ, אימי ז"ל עלתה לארץ.
סבתי נאלצה למכור את הבית שמאה שנות היסטוריה משפחתית היו טבועות בו. הבית בו אימי ואחיה נולדו ובגרו. היא, כמובן, מכרה את הבית למשפחה לא-יהודית, אך מגן הדוד עדיין נותר שם. כשהגעתי לרחוב שנים לאחר מכן, ועמדתי מחוץ לבית - שמעתי קולות ילדים צווחים מן החלונות הפתוחים, ומידי פעם ניבט ראש בלונדיני של ילד, מהמרפסת בה נהגו קרוביי לאכול את ארוחות השבת בבוקר. הרגליים משכו אותי פנימה, אך הראש כמובן עצר בעדם. עמדתי שם שעה ארוכה, מתבונן באחוזה המשפחתית, שקיר של זכוכית אטומה חצץ ביני לבינה.
הזיית החיים
זאת התמונה העולה בראשי כשאני שומע מידי שנה את הפסוק הבא בפרשת השבוע "בהר": "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִיתֻות, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא כ"ה, כ"ג). תחושת הזרות בביתך שלך, תחושת אי היציבות במה שהיה סמל הביטחון, ההמשכיות והיציבות.
ומאז, מידי פעם עולה במוחי הזיה: מי יגור בביתי שלי בעוד מאה שנים? אלו ילדים יטפסו על העץ שנטעתי? מי יראה את הנוף שאני רואה עכשיו מחלון חדרי? מי ירגיש שהבית הזה הוא מבצרו, כשם שאני חש עכשיו? האם יהיה צעיר או מבוגר? במה יעסוק? כמה ילדים יהיו לו? הוא בוודאי לא יידע שבין הקירות הללו טוויתי אני את חלומותיי.
"כי לי הארץ", משננת באוזנינו התורה. אתם בסך הכול אורחים, תיירים! אל תפתחו אשליות מיותרות, קוראת לנו התורה. אל תתאהבו בחדר המלון שאתם מתגוררים בו. כאשר יסתיים המסע - תעשו צ'ק-אאוט, "כי גרים ותושבים אתם עימדי".
אשליה לא מתוקה
גם המשפחה בשר ודם, הקשר הכי יסודי בחיי האדם, עלולה להיות רעועה ומאיימת:
"עתה אראה בבהירות אכזרית
מה מעט יודע אדם על חברו –
אפילו בני ביתך, אפילו יקיריך, עלולים
ברגע של ליקוי-מאורות
לראות בך כל מום רע.
אני טובעת באופל..." (זלדה)
קשה לי עם המסקנות אליהן מוליכה אותי הפרשה. הן נוטלות ממני את משוש החיים וצבעוניותם.
את החיפוש הגשמי אחר ה"שלי". נדמה לי שהתורה איננה מתנגדת לכך. היא רק רוצה לבטל מאיתנו את זחיחות הלב, את הגאווה היתרה, את הביטחון המזויף, את האשליה המתוקה. היא מתירה לנו ליהנות ממה שיש, אך רוצה שאת מחוזות הביטחון שלנו נאתר במקומות אחרים.
לפנייה לכתב/ת 
