משפחת שליט, יש גבול
אין לכפור בזכותה של משפחת שליט לעשות הכל כדי למשוך תשומת לב ציבורית, אבל אסור לאיש לכפות על ממשלה נבחרת לנהוג בחוסר אחריות. האם שלום היחיד חשוב יותר משלומם של מאות אלפים?
גלעד שליט עוד חי. בזה אין כל ספק. גם אין לפקפק בשאיפה הלא נגמרת, הצרופה, שאין לה שיעור, של משפחתו לראותו שב הביתה משביו לאחר תקופה כה ארוכה. אף אין לכפור בזכותם של הוריו ושל סבו ושל אחיו ושל שאר בני המשפחה לעשות את כל אשר לאל ידם כדי למשוך תשומת לב ציבורית למצוקתם. זה היה נכון לפני שנה ושנתיים - וזה נכון שבעתיים היום.
יחד עם זאת, אסור לשכוח לרגע שמלחמתם של קרוביו של גלעד שליט איננה יכולה, ואסור לה, לחצות גבולות של לגיטימיות שמתקיימים בכל חברה חופשית. מחאה - מותרת; אלימות - אסורה. הצטרפות של הציבור למחאה - זה בסדר, ניסיון לפגוע בלגיטימיות של השלטון הנבחר - זה אסור. אין יחיד שהוא מעל הלגיטימיות של השלטון הנבחר.
האח יואל פונה מהבמה בערב יום העצמאות (צילום: נועם מושקוביץ)
ועוד דבר אסור לשכוח: לממשלה הנבחרת מותר לשקול שיקולים משיקולים שונים שלא את כולם רשאי, או צריך, הציבור כולו לבחון, ואין לאיש הזכות לכפות את דעתו על הגוף הנבחר. זו תמצית הדמוקרטיה שאנחנו כה גאים בקיומה פה. אסור שכיפוף ידיים יהיה שם המשחק. לא משום שהממשלה אינה מספיק חזקה, אלא משום שגלעד שליט זכאי לכך שההליך שיביא לשחרורו לא יהיה בלתי מקובל על חלקים גדולים של הציבור או שכתוצאה מן המהלך שיביא לשחרורו, יירצחו יהודים רבים שחלקם אולי תמכו בשחרור.
נועם שליט, דאגתו מובנת, אבל אין לראות בה את חזות הכול. לא מעט משפחות איבדו את היקר להן מכל מאז נחטף גלעד שליט. אף לא אחת מהן נהגה בממשלה הנבחרת כמו שנועם ואביבה שליט נוהגים. בחמש השנים האחרונות, לדוגמה, נהרגו בכבישי הארץ לפחות 1,500 בני אדם ועוד אלפים נפצעו. גם לרשימות של הנופלים במערכות ישראל נוספו לא מעט שמות. על פי הפרסומים ביום הזיכרון האחרון, נוספו בשנה האחרונה בלבד כ-180 שמות לרשימת הנופלים על הגנתה של המדינה היהודית.
אז מה צריכים להגיד קרוביהם של כל אלה? כלום דמם של אודי ורותי, יואב ואלעד והדס פוגל מאיתמר, שנרצחו, אולי בגלל ההחלטה להסיר מחסומים ביהודה ובשומרון, או של בן יוסף לבנת, ששילם בחייו משום שצה"ל לא נמצא בקבר יוסף מטעמים מדיניים, סמוק פחות מזה של גלעד שליט?
אפשר עוד להציל את גלעד שליט, אבל אין לכפות על הממשלה לנהוג בחוסר אחריות או בניגוד למיטב שיקוליה. לממשלה בחברה דמוקרטית מותר לא להיכנע לגחמות של היחיד, גם אם יש מאחוריו גייסות של תומכים, שחלקם, לפחות, רואים בתמיכה בו אפשרות לניגוח פוליטי.
רון ארד עדיין לא חזר הביתה. גם יונתן פולארד עדיין נתון מאחורי סורג ובריח. אז מה היו צריכות הממשלות, לדורותיהן, לעשות? כלום יעלה על הדעת ששלומו של היחיד יהיה חשוב יותר משלומם של מאות אלפים? האם ייתכן שגם דרישה לוויתורים אסטרטגיים תהיה לגיטימית כדי להביא לשחרור של גלעד שליט? היעלה על הדעת , למשל, שדרישה לנהוג בדרך שתסכן מיליונים בגוש דן, או בדרום הארץ, תהיה גם היא לגיטימית?
האמירה "לא בכל מחיר" רלוונטית היום יותר מתמיד, וכל אמירה אחרת פסולה ומקוממת.
ד"ר חיים משגב, מרצה למשפט במכללה האקדמית נתניה
לפנייה לכתב/ת 
