חופש הביטוי או חופש השיסוי

נסיון ההשתקה ההרסני / גילי רעי

"זה דבר מחריד לראות את העיר המתה ...מצאתי ליד הנמל ילדים, נשים וזקנים מחכים לדרך יציאה. נכנסתי לבתים, היו בתים שהקפה והפיתות נשארו עלהשולחן, ולא יכולתי מבלי לראות בעיני שוודאי זו היתה התמונה בהרבה עיירות יהודיות". גולדה מאיר לא בדיוק נחשבת למבקרת חריפה של הממסד הציוני, ובכל זאת, זה הדיווח שהעבירה ב-6 במאי 1948 להנהלת הסוכנות היהודית, לאחר ביקור בחיפה.

במשך שנים רבות התעלמנו, אזרחי ישראל היהודים,מהנכבה. לא קל להתמודד עם הידיעה שאירוע קום המדינה, משאת נפשם של היהודים בארץ ישראל, לווה גם בטרגדיה עבור אלו שהיו בצד המפסיד, וחיים היום כמיעוט במדינה היהודית.

אבל בשנים האחרונות דברים השתנו: "ההיסטוריונים החדשים", בני מוריס (שבספרו מופיע הציטוט לעיל) ואחרים, החלו לחקור ולהציג ממצאים חדשים על קום המדינה. היה במהלך הזה מעין ציון דרך, טקס מעבר שלנו כחברה, בנוגע ליכולת שלנו להתמודד עם חלקים בהיסטוריה - ביניהם מיתוסים או חלקי אמיתות. לתקופה מסויימת, הפך הפצע הפתוח שאותו נושאים בתודעתם אזרחי המדינה הערבים, לנושא לגיטימי גם בקרב הרוב היהודי. בהתאם, גברה הפתיחות לשמוע וללמוד: איפה היו היישובים שנמחקו, מי עזבו מרצונם ומי גורשו, ומי נותרו בתחומי ישראל אך ללא אפשרות לשוב לבתיהם.

יש משהו מבורך ביכולת שלנו כחברה להכיל את המורכבויות של קיומנו כאן, להתבונן בהן נכוחה ולא לעצום עיניים. להכיר בכך שניצחונו של האחד הוא הפסדו של האחר וללמוד לחיות עם האמת הזו. מתוך פכחון שכזה יכולה לצמוח גם אמפתיה אנושית, כנה: ההכרה בזכר הטרגדיה שהיא חלק מסיפור חיינו המשותפים כאן, וההכרה ההדדית במכאובים שיהודים וערבים גרמו אלה לאלה בטרם הפכו לאזרחי אותה מדינה, היא חיונית לעתידנו המשותף.

הפגנת יום הנכבה, אתמול ביפו (צילום: AFP)

השנה, היה מי שביקש להחזיר את הגלגל לאחור ולהשתיק את השיחה, הזיכרון והכאב, באמצעות "חוק הנכבה". בגרסתו המקורית ביקש החוק להטיל עונש מאסר על מי שיציין את הנכבה. בסופו של דבר, החוק "רק" קובע קנס כספי על גופים ציבוריים דוגמת עיריות, בתי ספר או אוניברסיטאות שיעסקו בנושא.

אבל המחיר הכספי ש"חוק הנכבה" מאיים לגבות ממוסדות ציבור סוררים זניח לעומת המחיר שאנחנו משלמים כחברה על נסיונם של פוליטיקאים לצנזר את ההיסטוריה: מחיר עצימת העיניים וההשתקה, מחיר הבורות, מחיר הפגיעה בחופש הביטוי. קל להגן על חופש הביטוי כאשר מדובר בנושאים עליהם אין מחלוקת, נושאים שאינם מעוררים סערת רגשות ושוכנים לבטח בקונצנזוס. אולם מבחנה האמיתי של הדמוקרטיה הוא בנחישות להגן על חופש הביטוי של אלו שעמם איננו מסכימים, סביב המחלוקות הקשות והכואבות. גם אם לחלקנו לא נוח לדבר על הנכבה, אפילו אם אנחנו חוששים מכך - במדינה שמבקשת להישאר דמוקרטית, נסיון ההשתקה הוא הרסני הרבה יותר.

גילי רעי היא סמנכ"לית האגודה לזכויות האזרח בישראל

מוסיפים חטא על פשע / שאול רוזנפלד 

ילקוט הכזבים הערבי-פלסטיני של גרסת 48' מוסיף להשתדרג בסיועו של מצפון יהודי מבולבל ומיוסר, עזות מצח מתעצמת של ח"כים ערבים ומתקני היסטוריה יהודיים, המתמקדים בפרישת מעלליהם הזוועתיים של הציונים, דוגמת "הטיהור האתני" של 1948 (כדברי אחמד טיבי וגדעון לוי). חלילה לא נאמרה ולו מילת ביקורת בנוגע לאחריות הערבים עצמם לאסונם, או חרטה על חלומותיהם למיגור "הישות הציונית" "במלחמת השמד וטבח", כמאמר מזכ"ל הליגה הערבית דאז, עבד א-רחמן עזאם פחה.

באותם ימים, משלא התממש זממם וחלומם, והתשליך המיוחל של היהוד הימה לא צלח, נהפך התוקפן בן-לילה לקורבן זך ותמים, שמעולם לא חרש רוע וזדון; ואילו הציונים, שבחוצפתם כי רבה לא ששו להניח את צווארם לפני המאכלת, נהפכו באחת ל"ישות תוקפנית, כובשת ומגרשת".

"שימת קץ", "מחיקה", "מיגור", "עקירה מהשורש" ו"כיליון" היו אז, ערב מלחמת השחרור, כמו לאחריה, רק חלק מהרפרטואר שהשמיעו "קורבנותיו" של "הטיהור האתני היהודי". לימים יתוודה המופתי חאג' אמין אל-חוסייני ויציין כי "אחד מתנאינו לשת"פ עם גרמניה (הנאצית) היה מתן יד חופשית לחיסול היהודים בארץ ישראל ובמדינות ערב".

וכך, צאצאיהם של מי שדחו עד אז מכל וכל, ולרוב באלימות, כל תוכנית ליישוב יהודים, ולו על מעט מזעיר מהשטח שהובטח להם בהצהרת בלפור, ושעשו כל שיכלו כדי להיפרע מהגוף היהודי הזר, נאספים בכל 15 במאי כדי לציין את אובדנם, כאבם ולפרוט את דרישותיהם ל"תיקונה של נכבה". ותיקון זה, כפי שנישא בפי באי התהלוכות הללו כשמפתחות "בתי 48'" בידיהם, מגיע עד שייח מוניס, סומייל, א-ריש, ג'אמוסין, הכפר סלאמה וסכנאת דנאייטה (רק בגרסה התל-אביבית של "הגירוש"), ובוודאי עד כפר סבא ופתח תקווה.

והשנה הוסיפה "התוקפות הישראלית" חטא על הפשע בדמות חוק הנכבה, שרחמנא לצלן מטיל סנקציות מימוניות מדודות על המבקשים לערער את יסודות המדינה. הרי מה מתקדם יותר מכך שישראל תממן גופים החותרים לקעקוע יסודותיה, כפי שעשתה זאת עד היום וכפי שדורשת האגודה לזכויות האזרח? קל וחומר אם החוק החדש "דומה לחוקי הרייך השלישי", כפרשנות עפו אגבריה מחד"ש, ובוודאי אם נקבל בהכנעה את דברי השייח כמאל חטיב כי "לא תהיה עוד נכבה לעמנו, אלא לעם האחר"; עם שאמור כמובן, לטעמם של כוחות הקידמה המקומיים, לממן גם את איומי הנכבה של השייח.

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה