מועדון תרבות

מגמה מעניינת מתרחשת בחודשים האחרונים. בשקט-בשקט נפתחים מועדוני זמר מזרחיים שמושכים אליהם קהל מבלים רב. ניתן כיום למנות תשעה מועדונים חזקים בהם מופיעים זמרי המועדונים כמו ראובן המלאך, ליאת בנאי, משה כהן ואפילו עופר לוי וישי לוי. רק שהפעם, לא מדובר במועדונים ברחוב המסגר בתל-אביב או בפאתי פתח-תקווה, מעוזם הקודם של מועדוני הז'אנר, אלא בפריפריה הרחוקה, במקומות כמו מעלות, צפת, באר שבע, שדרות ועיר הבילויים החדשה בישראל - נתיבות.

משיחות עם גורמים בז'אנר עולה תמונה של התעוררות שקטה. יש כאלה שנזהרים לצאת בהכרזות, אבל מאמינים שמדובר בפריחה מחודשת של סצנת המועדונים שלהטה בשנות ה-90 ונמחקה כמעט כליל בשנות ה-2000. הסיבות מגוונות, אך בראשן העובדה שלתושבים באזורים אלה קשה להגיע להופעות של בכירי הז'אנר בהיכלי התרבות. עלות נסיעה לתל-אביב מעיר כמו אופקים, לדוגמה, יחד עם עלות הכרטיס והחניה בעיר, למבלים שמגיעים ממעמד סוציו-אקונומי לא גבוה, זו הוצאה נכבדת.

עכשיו גם בנתיבות וצפת. חוגגים במועדון חיפאי (צילום: אלעד גרשגורן) 

חוץ מזה, עלות כניסה למועדון זמר שכזה נעה בין 20 ל-100 שקלים לכל היותר, מחיר מגוחך ביחס לעלות הכניסה למופעים הגדולים. כאן, בשונה מהיכלי התרבות, למבלים יש אפשרות לבילוי מלא, כולל ישיבה סביב שולחנות, ארוחות מלאות, אלכוהול בשפע ובעיקר רחבת ריקודים, שם אפשר להשתחרר ללא חשש ממאבטחי ההיכלים, שמכריחים את הקהל להיצמד לכסא.  

בנוסף, האותנטיות שבהופעה במועדונים לא קיימת באולמות הגדולים. "זה לא קהל אחר, אלא אותו קהל שאוהב מוזיקה מזרחית. רק שכעת, יש לו מופעים באזור המגורים שלו. בהיכל התרבות או בקיסריה הקהל לא נוגע באמן, והמגע האישי הזה מאוד חסר לו" מסבירה ליאת בנאי, מכוכבות המועדונים הים תיכוניים.

לדבריה, "הקהל לא אוהב לשבת על הכסא, אלא לקום, לרקוד, להדביק טיפים על הזמר, בלי שום דיסטנס. המעבר להיכלים ניתק את המגע הישיר. אני מרגישה את הפריחה במועדונים באזורים האלה: בניגוד לתל-אביב, שם יש מעט מקומות וגם בהם מופיעה רק האליטה של המוזיקה הים-תיכונית שמככבת בערוץ 24. בפריפריה יותר צמאים אלינו, הזמרים של המועדונים האמיתיים".

משה כהן. "הקהל באזורים האלה מחבק אותי" (צילום: אייל ג'ורג') 

את משה כהן ראיינתי בהרחבה עם חזרתו לעולם המוזיקה בתחילת השנה. החשש הגדול שלו היה שסצינת המועדונים, ממנה התפרנס בהצלחה רבה בשנות ה-90, נמחקה וכעת יצטרך לגשש את דרכו חזרה בלי הגב הכלכלי הזה. כשתפסתי אותו שוב השבוע, הוא היה בנסיעה להופעה במועדון "פאריז 20" המצליח בשדרות ונשמע אופטימי בהרבה: "אני רוצה לברך על החזרה של הז'אנר המזרחי למועדונים", אמר והסביר, "מאז שחזרתי אני מופיע מאור עקיבא ועד שדרות. אני עושה קאמבק והקהל, בעיקר באזורים האלה, מחבק אותי".

למה אתה חושב שדווקא שם נפתחים מועדונים?

"כי שם נמצאות שכונות המצוקה ובמקומות האלה, המוזיקה המזרחית האמיתית היא מוזיקת הנשמה של האנשים. זה תמיד היה ככה, עוד בשנים הטובות שלי. מדובר במעריצים נאמנים מאוד והקהל היום כנראה מורכב מהילדים של אלו שבאו להופעות שלי לפני עשרים שנה. כנראה גם השירים שלנו הרבה יותר מדברים אליהם. האמת, אני מרגיש שהכל חוזר, באשמתי ובאשמת עופר לוי. כשראיינת אותי הבטחתי לך שכעת, עם החזרה שלי ושל עופר לוי, המועדונים שוב יחזרו וזה מה שקרה. הם נפלו כשעזבנו וכעת, הם מתחילים שוב לפרוח".

חיוך של מלאכים

את ראובן המלאך תפסתי על סף נטישת עולם המוזיקה, במסגרת כתבה בנושא גסיסת המועדונים במרכז הארץ, שהתפרסמה כאן לפני למעלה משנה. היום הוא מדבר בזהירות על הגל החדש של המועדונים. "אתה מדבר איתי כשאני בדרך להופעה במועדון 'אדום 7' בבאר שבע. בראיון האחרון הייתי מיואש לגמרי וכבר חשבתי לחזור לעבודתי הקודמת כנהג משאית, אבל פתאום יש שוב פריחה מחודשת".

גם הוא לא רואה מקריות בעובדה שמדובר במקומות מרוחקים, מצפת עד נתיבות: "כנראה הקהל בפריפריה מחובר יותר לדכדוך ולעצב. בכלל, הדוגמה הכי טובה למגמת החזרה למוזיקה הטורקית הכבדה, והדעיכה של הפופ המזרחי, היא בשיר הדיכאון שאייל גולן הוציא, 'מפה לשם'. אפילו בתוכנית שלו, הבנות שם שרו שירים של ניבין וליאת בנאי, וההפקה הביאה את לינט במיוחד מטורקיה לתוכנית. הדיכאון לא יעלם, אני יכול לשיר לקהל את משה פרץ, אבל בסוף, הם תמיד יבקשו ממני את הדיכאון הכבד, כי אלו שירי הנשמה האמיתיים".

יכול להיות שלקהל נמאס מההופעות הגדולות בהיכלים?

"האמת, היום בכלל יש טרנד חדש של חפלות בווילות: מתארגנים כ-15 זוגות יחדיו ושוכרים וילה מפוארת עם בריכה, קונים מכל טוב ומביאים אותי להופעה מלאה שאצלנו קוראים לה חפלה. מדובר בחבר'ה טובים, שרוצים לשמוח לבד, בלי כל ההמולה. בפורומים כאלה, ההופעה יכולה להמשיך שעות והיא הרבה יותר אינטימית וחווייתית. האמת, בין החזרה של המועדונים לבין האירועים הפרטיים שמזמינים אותי, אני שוב מחייך. אני באמת מאמין שעכשיו התור שלנו לפרוח".