האשה מאחורי החייל הנעדר
ברומן "אשת הטייס שנעלם", מתגלה אדמת לבנון המסוכנת כמרחב מיסטי כמעט, בו מאמץ טייס נעלם זהות חדשה. אשתו, שבעלה לא חזר לזרועותיה ונשארה מאחור, נמצאת בישראל החנוקה שאינה מובילה לתחייה מחדש. ביקורת
צור שיזף הוא בראש ובראשונה איש מסעות. טייל. הרומן החדש שלו, השביעי במספר, הוא מיזוג מיוחד של מסע מישראל ללבנון ובכל אחת מהארצות פנימה. בשונה מספרי המסע שפרסם, מטעין שיזף את המרחב בו משוטטות הדמויות בליריקה, סימבוליקה ומשמעויות מסטיות.
המרחב הגיאוגרפי הופך לקרקע פורייה לשרטוט נבכי הנפש. כל צמח, חלקת אדמה ונוף מתוארים מתוך הערכה רבה למשמעותם הרפואית או התכליתית עבור הדמויות, אך בעיקר על פי הרגש והזיכרון שהם מעוררים, או בהשפעתם הקונקרטית והדרמתית על הסיטואציה. בין הרבדים הללו נע סיפור המעשה של "אשת הטייס שנעלם" ושיזף מזגזג ביניהם בקלות וברגישות.
הטייס שלא חזר לחיק אשתו (עטיפת הספר)
קול כפול
הרומן נמסר בקול כפול: קולה של רות, אשת הטייס הנעלם, אשר בפתיחת הספר נמסר לנו כי פגשה סוף סוף את בעלה הטייס, אשר מטוסו התרסק בלבנון ובמשך עשרות שנים לא ידעו מה גורלו. לאחר הפגישה, רות מתחילה להעלות על הכתב את סיפור ההתמודדות שלה מרגע היעלמותו של בעלה. הקול השני הוא קולו של אסף, הטייס הנעלם, הכותב מכתב המיועד לרות, בו הוא מפרט את קורותיו מאותו יום גורלי בו צנח על אדמת לבנון. דרך סיפורו אנו מבינים מדוע לא חזר לחיק אשתו ולא יצר עמה קשר במשך שנים.
שני הקולות שלובים זה בזה ומפנים את המבט אחורנית. שחזור העבר מתפקד כמעין ניסיון לתיקון. הדוברים מספרים את סיפורם קודם כל על מנת להשליט סדר בנפשם ורק לאחר מכן, כדי להבהיר את המציאות בה חיו. רות תוהה רבות מה עלה בגורלו של אסף, וסיפורה הוא על ההתמודדות הפרטית, על האבל האישי ועל החיים שלה שנגזלו. זאת בשונה מסיפורו של אסף, אשר כמעט ואינו מתייחס לרות, אשתו והנמענת של המכתב. הוא מתמקד באופן קיצוני ב"מותו של אסף והולדתו של יוסוף", הזהות שאימץ בעל כורחו במידה רבה בלבנון.
לעניין זה ישנה חשיבות מכרעת, מכיוון שהרומן מציג שני נרטיבים שונים לחלוטין זה מזה. בעוד שמסיפורה של רות עולה דמותו של אסף כנוכח נפקד בעל השפעה עצומה, סיפורו של אסף מנכיח את נפקדותה של רות. הנרטיב בסיפורה של רות הוא לאומי לא פחות משהוא פרטי. התמודדותה איננה רק התמודדות של אשה שאיבדה את אהובה, אלא של אזרחית אל מול המפלצת המדינית והפוליטית.
דווקא אצל אסף, טייס בחיל האוויר הישראלי שבמשך שנים רבות התמודד בצורות שונות עם
הפוליטיקה של ישראל ועם החיים החברתיים המורכבים של לבנון, המיקוד הוא על הפרטי. הנרטיב שהוא מציג בסיפורו נבדל מזה של רות ובכך המחבר כמו מונע מראש נקודת מפגש בין שני הדוברים; מפגש שאנו מצפים לו מתוך תקווה לאיחוד השברים ושחזור האהבה.
"אשת הטייס הנעלם" איננו סיפור מסע, אך כאמור, למרחב הגיאוגרפי משמעות עצומה ברומן. ישנה ציפייה כי המרחב התל-אביבי וזה של צפון ארץ ישראל, על אף שהוא אינו שקט תמיד מבחינה ביטחונית, יהיה בטוח יותר מזה של לבנון. אך לא כך הדבר. לבנון, על הריה והבוטניקה שלה, על אוכלוסיותיה ופלגיה, מתגלה כמרחב פורה, אשר דווקא בו מתאפשר לאסף להינצל ממוות, לקום לתחייה (בסצנה שלא נגלה את טיבה) ולבנות חיים חדשים.
דווקא המקום המסוכסך והמסוכן מתגלה כמרחב מיסטי כמעט, בו מתרחשים דברים שנדמה כי לא יכלו להתרחש בשום מקום אחר. ישראל לעומת זאת, על הממשלה הבעייתית שלה, ההונאות הפוליטיות והדימויים המורכבים, מתגלה כמרחב מחניק שאינו מוביל לתחייה מחדש, לכינון של חיים חדשים או להשגת אמת.
הפערים בין ייצוג המרחבים השונים, כמו גם הנרטיבים שמציגים שני הדוברים, מדגישים את העליונות הפרוזאית של סיפורו של אסף אל מול זה של רות. המרחב הגיאוגרפי מוטען במשמעויות רגשיות בשני המקרים, אך הדבר בולט פי כמה בהקשר של הימצאו בלבנון, בה הוא מאמץ זהות חדשה: רופא כפרי המתמחה בצמחים.
מפת המדינה והרגש
הבטון של תל אביב ומשרדי הממשלה החיוורים אנלוגיים למצבה של רות, אך מבחינת טיבה של הפרוזה - המרחב הלבנוני מאפשר למחבר להרחיב את גבולות המבע הספרותי, להרהיב בתיאורי צמחיה ונוף ולקשרם באופן מרשים למדי לתהליכי הנפש שעובר אסף. בעוד המהפכים הרגשיים של רות מתוארים בתמציתיות, ביובש לוקאלי ובשפה פשוטה למדי, החוויה של אסף, החל מנפילתו הראשונה באדמת לבנון וכלה בביסוס מעמדו כרופא נחשב, נעה כל העת על הציר שבין הגיאוגרפיה הפיזית למפה הנפשית.
ישנו עיסוק רב וממוקד בחוויה של אסף, אשר לה גם מוקדש מספר רב יותר של עמודים. אם כן, לא מפתיע לגלות כי הפרוזה של שיזף חריפה, מדויקת ומרגשת יותר בקטעים בו אסף מגולל את סיפורו. לעומתו, רות נותרת חיוורת למדי, סיפורה מעט אנמי ואינו מתקדם. למעשה, אסף הוא זה שנע במרחב ואילו רות כמעט תמיד עומדת במקום. מה גם שזה התפקיד שלה, כפי שהיא בעצמה מלינה על כך: עליה להיות אשת הטייס הנעלם ותו לא.
שיזף יוצק אירוניה וביקורת על אלמנט זה, אך יחד עם זאת, הוא מכונן אותה ככזאת משלב מוקדם מאד של הסיפור. ובאמת, כמעט שום דבר לא קורה לרות ואילו על אסף עוברים חיים ומוות, החלפת זהויות, בנייה מחודשת של חיים עצמאיים וכן הלאה. רות, כאמור, כמעט ואינה עושה דבר, וגם כאשר ישנו מעשה, לא ניתן לנתקו מדמותו של אסף.
ככל שאנו נסחפים אחר סיפורו של אסף עד כדי כך שהקטעים של רות נדמים לנו מיותרים למדי. כתיבתו של שיזף מתגלה במיטבה כאשר הוא מגולל את קורותיו של אסף ואילולא המפגש המתואר בסוף הספר (שהוא האירוע שמוביל לכתיבת המכתבים של שתי הדמויות), בהחלט יכולנו לקרוא את הרומן ללא סיפורה של רות.
זוהי, לטעמי, נקודת חולשה, שכן על אף הביקורת המסתתרת בין השורות ובבחירה העיצובית,
חשוב היה ששני הקולות יהיו בעלי חשיבות זהה לקוראים. החולשה של הנרטיב של רות אינו יכול להוות רק אלמנט חוץ-ספרותי ועל כן, היה צורך להעביר את התחושות והאמירות באופן כזה שלא יטה את המאזניים באופן כה בולט לצד אחד.
ניתן לבקר את המחבר על בחירתו להציג כך את רות, שכן כבר שם הרומן מנכיח את תפקידה בו. היא עצמה אינה מעניינת לולא אסף, לולא הטייס הנעלם. הוא ורק הוא הגיבור האמיתי של הנרטיב הישראלי, שלה עצמה ושל הספור כולו. היא רק האשה של. הבחירה להותירה במשבצת זו, על אף ניסיונותיה להתנער מכך, היא אלמנט ביקורתי על מקומן של הנשים שבעלן נעדר.
שיזף כמו מכריח את הקוראים לראותה ככזו פשוט מכיוון שזו המציאות. האמירה החריפה ביותר שעולה מן הרומן היא שלעד יעניין אותנו הסיפור של החייל, של הנעדר, לא משנה באיזו דרך בחר (ואם היתה לו בכלל אפשרות בחירה), יותר מסיפורה של מי שנשארה מאחור וחייה באמת נעצרו. ההיפוך הזה, שהוא מצד אחד מצופה ומובן ומצד שני מפתיע למדי נוכח המציאות הבעייתית אליה נחת אסף, מקומם ומעורר שאלות ואינו מניח לקוראים אף לא לרגע אחד.
"אשת הטייס שנעלם", מאת צור שיזף. הוצאת עם עובד. 245 עמ'
